הרבה דברים בלי שום קשר ישיר התחילו בזמנים אחרים ברגעים שונים ומסתדרים לעצמם בדרך כזו שעולות אצלי תהיות הנעות בעיקר בין צירוף מקרים לגורל.
לפני חודש פלוס ימים ספורים הגשתי מכתב התפטרות. מארגון שכפי שציינתי בפוסט הקודם היווה חלק מאוד מהותי מחיי והלכה למעשה גדלתי בו. לשם השוואה אני אוטוטו בן 33 שנים כאשר 17.5 מהם לבשתי מדים, ככה שאני באמת אוהב את הארגון וחי אותו, אך כלל השיקולים העמוקים ביותר הובילו אותי לעשות מה שלעולם לא חשבתי שיקרה, ולעזוב בקטע טוב, דווקא עכשיו :)
לצד כל התהליך הכל כך משמעותי הזה עבורי קרו עוד אילו דברים :
* אחותי התאומה ילדה עוד ילדה וגרמה לאמא שלי לבכות המון וממש לא בקטע חיובי.
* אחותי הגדולה באה אלי לקפה וסיפרה שהיא כנראה תתגרש בעתיד הקרוב.
* תקופה מטלטלת ברמה האישית שאולי אכתוב עליה בעתיד.
למזלי גדלתי להורים שהם עד היום מודל להערצה עבורי, ולמדתי מהם הכלה מהי, ואין דבר שאני מוכן לו יותר או רוצה יותר מלהיות שם לקרובים אלי ולרצות לעשות הכל בכדי שיהיה להם טוב, וגם לי.
ואני לא יכול שלא לחשוב מדי פעם, איך זה שדווקא עכשיו, הכל קורה, ביחד ובנפרד.
ועכשיו? עכשיו אני מוכן לקחת רגע לעצמי. לנוח רגע. לנשום עמוק.
בעיקר לנשום ולהמשיך להאמין ולנסות לעשות טוב בעולמנו אנו עם הרבה אופטימיות זהירה סבלנות וסובלנות.
