|
|
|
בין לבין נתחי בשר בכל הצבעים, הבאתי מהמרתף של הוריי את הבקבוק שיבס שקנינו לפני שהלכת, אח שלי.
הוא שכב בחשיכה וחיכה.
25 שנים.
סיפרתי לך אחרי שהלכת, שאפתח אותו כשהאחיינים שלא הכרת מעולם, יקיפו אותך, שנחייך ביחד, וחלקם כבר גדולים.
היום אנו שמחים, אחי.
אוהבים.
מתגעגעים.
חוגגים איתך כי לעולם נשארת.
עוד נפגש.
אני ממש לא צריך את יום הזיכרון הזה
כדי לזכור מישהו ומשהו.
הצלקות והחורים בגוף מזכירים לי בכל מקלחת
הכל.
ללא רחמים.
ללא חרטה.
הכל.
יום הזיכרון לחללי צה''ל ופעולות האיבה הוא יום של גאווה עבורי.
יום שבו אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי, שלקחתי בו חלק.
יום שבו איני מרכין ראש אלא נושא אותו בגאון
וזוכר שהיתה לי זכות לצעוד עם נפילים
ליפול איתם יחד
לדמם יחד
ולדעת
ששום טיפה לא היתה לחינם.
איני משתתף שנים בטקסים, ברוב המיקרים אין טקסים לעלומי שם
ורק תגית מתכת קטנה עם כוכב קטן ותאריך מסמלים את האיש, מעשיו, נפילתו.
מוזג כוס נוספת מהבקבוק האלכוהולי
ואומר לכם תודה
על הזכות הזו להיות חלק מחייכם, על הרגעים המטורפים, על השקט במסע האחרון,
על הצחוק והדמעות, על המשפט שכל כך השתרש אל מול החדשים בלהקה ששאלו בחשש
"איך הבוס"?
ועניתם ש.. "בודי אוהב כמו אמא אבל מזיין כמו אבא.."
נרקומנים של אהבה.
אלי מלחמה צעירים.
יום אחד ניפגש.
לא היום.
אבל יום אחד.
תכינו לי את הכסא, תמזגו לי אחת מהביוקר, אגיע.
יום אחד.
אוהב אתכם, זאבים שלי.
אוהב.
מה כבר גבר רעב צריך?..
2 מהלבן
1 מהכתום
1 מהחריף-מתוק
1 גולדסטאר
זהו.
קל.
ומציצה טובה לקינוח.
'זדיינו.
היא מדברת אל המלאכים
בכל בוקר
ולילה, טרם מניחה את ראשה העייף על הכר.
היא מדברת אל מלאכים
והם לרוב לא עונים לה
וכשמקיצה היא תרה אחר השדים
שטיילו אצלה כל הלילה.
ברחובות העיר הריקה היא פוגשת בעולם קר
נטול אהבה
אבל אינה מתייאשת
ולמרות שיודעת שמסעה מסתיים בידיים ריקות
היא מחזיקה בתיק הקטו שקיות רבות בגדלים שונים
לאסוף פירורי אושר
שלא תמצא
אבל התיקווה..לא מתפרקת
כמו מוחה הדווי
כמו גופה הרוצה כל כך להמסר
כמו נפשה המשוועת לליטוף אחד אוהב..
כלבה ללא בעלים.
ובכל לילה היא מתחילה את הטקס
מכינה את מקדש גופה
חלקה וריחנית
לזה שימכור לך פירור
שימלא את ראשה במילים גדולות
וריקות מתוכן
או את חוריה.. בזין סתמי וארעי.
כל לילה היא מדברת אל מלאכים..
והם ממשיכים
לא לענות לה.
יום אחד היא תבין.
תתעוררי ילדה.
דרקונים הם אגדה.
את רודפת אחר משהו שלא קיים
מישהו שזז כמו רוח
ולעולם לא תשלטי ברוח..
אולי רק במפרשים של ספינתך.
אגדה אורבנית שמתמוססת בערפל סגול
משק כנפיים
פיצוצים באונות המוח
והאופק מתקרב
כשהיצור מעופף ומתרחק.
לדרקונים אין בית
הם חיים בעננים של הדימיון
זיכרון מתוק
או שורף
והם באים פעם אחת.
לא יותר.
אז כעת אימרי לי..
כמה פעמים יצאת לרחוב ונתקלת בחתולי רחוב?
וכמה פעמים נחת לידך דרקון?
FUCK IT.
מחליא אותי בפוסט כזה להניח את נעימת הפתיחה של סשן פומבי שביצעתי אי פעם על במה,
אבל אין מתאים ממנה עבורך, מתחזה קטן.
נעימת סוף הדרך.
כמה עליבות יש בך
כמה טיפשות
ואפילו כמה רוע.
לקחת תמימות נשית
והפכת אותה לכדור במגרשך
בועט ונוגח
מטלטל
זונח.
הבלוג שלך עמוס תירגומי גוגל, פוסט אחד רהוט, השני עמוס טעויות ושגיאות
שציפורה, הגננת בגנון שממול, היתה מעמידה שעתיים בעונש בפינה עליהן.
תמונות שלך מעובדות ועמוסות נגזרות של תמונות ממקומות אחרים.
אין לך בושה.
אין לך גם חשש שלבסוף תקום מישהי ותצרח
המלך הוא עירום..
מיתוס הוא פיסלוני חרסינה בחנות צפופה
וכשהאגו שלך מסנוור ומסתיר לך את האמת
סופך שתנהג כמו פיל בחנות הקטנה
והכל ישבר לך.
ברח מכאן כל עוד אתה יכול..
מישהי תחריב את עולמך בבוקר אחד
כשלא תוכל יותר.
זמן להתעורר.
השיר הזה ברקע.
אני נכנס באיטיות, כל מילימטר מהפאסון שלי נדחס לאט וממלא את החדר שהופך לקטן, לפתע.
היא עומדת שם.
מחייכת.
דקיקה.
עיניים בכחול של ים עמוק בקאריביים..כלי המשחית מונחים על דלפק השיש בהט הבוהק.
אני מתיישב ברכות בכורסא הרחבה, היא נעה כמו רוח ומתקרבת, ידה נעה בתנועה כמעט בלתי מורגשת וחודרת לשיער ראשי, ציפורניה האדומות מסמנות שבילים בקרקפתי.
חודש וחצי לא נפגשנו והיא ציפתה שאומר לה שאבוא.
היא אוהבת שאני בא.
וזה מגיע.
עוצם עיניים.
גונח בשקט..
הספרית שלי, זונות.
קוצצתי.
😎
'זדיינו.
זאבים רעים.
תמיד היו.
תמיד יהיו.
אי אפשר לברוח.
תבחרי את האלפא מבינהם.
..Almost Perfect
.Almost
גן עדן הוא תעתוע.
צלילה מהירה בקפיצת ראש לתוך מים שקטים, כמעט שקופים ואז נחבטים בסלעים העמוקים.
אתה מתחיל לדמם.
המראות בפנים נמהלים בתשוקות מעורבבות, האדום הזה מייצר רקע כמעט מושלם לאור החזק שמכה בעיניים, מחול שדים.
אתה ממשיך לדמם.
אובדן נוזל החיים מייצר אדרנלין חדש, הגוף נאבק בעצמו להתקדם ובכל זאת.. המערבולת ממשיכה לשאוב פנימה ועמוק, אתה צולל חסר יכולת מאבק, נכנע לכוחות הטבע.
אתה כבר נטול דם, לא מדמם.
טיבעה של מערבולת שהיא שואבת בחוזקה לתחתית ואז היא פולטת אותך מרוגזת החוצה, ידע של כל איש ים. כשאתה נפלט החוצה אוחז בך הבילבול, אינך יודע צפון ודרום, למטה למעלה..אתה לא יודע. וואקום.
אתה לא קשוח במערבולת.
אתה רק מדמם בגן העדן.
אתה לילה של חוויה אחרת.
אתה פסיק בהיסטוריה של גן העדן.
אתה אפילו לא מערבולת.
אתה רק ננעל מחוץ לגן עדן.
ואז אתה הופך לרשע.
ואז אתה יודע.
שאתה בעצם
לא יודע מאומה.
וזו תמיד הידיעה הכי קשה.
אם קיבלתם מפתח לגן עדן, אל תקפצו מעבר לגדר אל תוך המים השקטים.
המערבולת תקיא אתכם החוצה.
תמיד.
אז 'זדיינו.
זו האופציה השניה.
אולי הטובה יותר.
לא צריך לאסוף רסיסים אחרי.
אני לא מספיק קשוח.
פאק איט.
