*THE DRAGON ACADEMY*

רק לא בולשיט בבקשה..

שרידי החיים שלך נופלים בכל צעד, את מנסה בכל כוחך לסמן אותם בשוק הבשר, מזנה את עצמך, זרע עוטף אותך בכל פעם מזין אחר שלא סופר אותך, שמבין שאת טובעת ולכמה דקות נותן בך תקווה שהכוס שלך הוא כליל השלמות..

אני מרחם עליך.

הרי בעוד יממה תעלי פוסט כאוב וסוחט דמעות על איך הוא כבר לא שם, שעוד זין חולף ביקר בחורייך ולשניה וחצי הרגשת ברקיע התשיעי וכעת ליבך מרוסק ושבור ובלה בלה בלה..

תמשיכי להעלות תמונות של השרידים, לנחם עצמך, תמיד יהיו כאלה שמספיק רעבים לעוד טיפשה.

עוד מעט זה יגמר, את לא יכולה לנצח את הטבע, המוח שלך יתרסק לתוך השלולית שמטפטפת מהכוס שלך, טיפות אחרונות של אנושיות שנרקבת לאיטה.

תביטי בעצמך.. מה יש לך באמת להציע?

תתלבשי.

תחזרי הביתה.

* אם קראת עד כאן והרגשת שזה נכתב עליך, כנראה שאת צודקת.

את אוהבת את זה מלוכלך.

לפעמים החיקוי עולה על המקור, לפחות למראית עין ולמשך כמה ימים.

לאחר מכן את תקרעי את הרשת והבלוג בפוסטים קורעי ים ויבשות, "תברכי" אותו באלף קללות בלי לחזור על אף אחת פעמיים.

זה כל כך צפוי ילדה.

אין לך את הכלים בארגז שיתנו לך לדלג מעל השלב הזה.

ואז את תחזרי, מוכה ושבורה, ונצטרך להדביק הכל בסבלנות כדי שהכנפיים שלך יכלו לנוע, אבל לא באמת לעוף.

אי אפשר לתקן מראה שבורה.

את תנסי בכל כוחך לחיות את החלום, את הפנטזיה, תרקעי ברגלך כשתחושי שוב את התחתונים הקטנות שלך נרטבות.

הן רטובות עכשיו.

רק מהקריאה.

אין חזקה יותר מפנטזיה מטפטפת.

אני לא בטוח שאוכל לתקן אותך, אני לא גיבור על חסין כל.

עמוק בתוכי יש לב מדמם, לעולם לא אתן לך לגעת בדמעות האדומות שלי, זה לא מקומי לתת כמו שלא מקומך לקחת.

לה לה אוללה..היילסטורם אומרים זאת טוב מה-גאגא.

חזק יותר.

עמוק יותר.

כואב יותר..

הרבה יותר.

כואב יותר.

בדיוק כמו הזין בתחת שלך.

חור הגאולה.

אני לא חובב חפירות קלאסיות.

זה תמיד נשמע לי כמו רחוב של נגריות שהחלו בעמל היום בהכנת רהיטים משעממים לאנשים משעממים עוד יותר.

לפעמים יש נקודות אור בתוך חשיכה.

רימיקס לחיים עם פתיחים דרמטיים, בטהובן היה בדסמי כנראה, טרם היינו בתיכנון להגיע לעולם המזויין הזה.

זה כמו ליפול על נתח קצבים משובח, שבמקרה הונח בפינת תצוגת הבשר, אל מול שאר הבשר המפוזר בסדר מופתי ומציג חמוקיו בתצורת "קח אותי!" אבל לאחר שמוגש לצלחת יתגלה כנתח סתמי.

השכן ממול סיים את הסימפוניה שלו.

לילה לבן מואר באור אדמדם של פסים על בשר לבנבן.

החמישית של בטהובן ממשיכה.

הצלילים משחקים בתופסת עם הצללים, רגעי השיא עוד יגיעו.

את חייבת להיות נתח קצבים.

את חייבת להיות שיא.

בנעימה שלי את חייבת להיות.

הראשונה של הדרקון.

ואז..

הגראן פינאלה.

תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד.

חייכתי בהנאה.

ושלחתי אותה לקיבינימט.

צייתנות.

מסירות.

התמסרות.

שנני זאת.

בלי כל אלה תמצאי נשלט חביב שירקוד, סביר להניח שאפילו יבחר במנגינת חליל מתאימה.

כשאת בוחרת שולט, את חולקת אחריות, אינך יכולה להסתתר, מחבואים אינו משחק ראוי בממלכה שלי.

תרקוד, היא אמרה..

אז אמרה.

לשון עבר.

בבית שמעבר לרחוב נשמעות קולות אנחה.

מישהו רוקד שם.

עם שוטים.

אני מזהה את הנעימה, הסימפוניה הבלתי גמורה לכלבה.

השוטים שלי רעבים.

גם אני.

נתפסתי על זה ואין לי מושג מדוע.

יום 13 לניתוח, צלקת מתאחה יפה.

חיסון 3.

רעב.

מגיח וקורא פוסטים בבלוגים ומחפש בהם BDSM.

שום דבר באמת לא משתנה.

אותו מלל, אותן פנטזיות שמומשו לכאורה ובמציאות נותרו קבורות בצד האפל של שאריות המוח.

רק שמות המשתמשות משתנים.

הנשלטות הבודדות באמת בתוך עדר הוונאביז לא מוערכות.

ציצים.

כוס.

חורי תחת.

הוא אמר, היא עשתה, עונת הציד נפתחה.

טוב שיש יוניקורן.

כן..

פוסט מתנשא.

הרווחתי ביושר.

שורט?

להתקדם לבלוג הבא.

אע.

אם תשמעו את הטיוב כצלצול של סלולארי, חייכו..

הדרקון היה קרוב.

😎

וכמובן-

'זדיינו.

נקמה.

כשאתה עסוק בה עדיף שתחפור שני קברים.

אחד למיועד ואחד עבורך.

ניתוח או לא, החלמת בזק, כאבים שהשטן לא המציא.

ממתין.

זה חייב להיות עדין ופרוע.

הניגוד הזה בין ילדת אופל לגוש מתוק ורך מהווה תמיד את הקיצוניות, המנעד שאני אוהב לטלטל בו.

כשתניפי את התחת למעלה ותתחנני, הקצוות האלה יקבלו אותי בשמחה ונכונות ובאותו רגע אחוש שאינך סמרטוט של 3 ב-9.90 ₪ על מדף בסופרמרקט השכונתי.

תדחפי, תזיעי, תגנחי, תייללי, לעולם אל תשדרי שמתחתיי יש ארנבת מפוחדת אלא חיה פרועה ונוהמת.

תני לי להכניע עוצמה.

אחר כך תתפרקי.

תחייכי.

תבכי.

תתכדררי.

תרדמי עם הזין שלי בפה.

מותר לך.

הגיגי לילה של דרקון שמחלים מניתוח..

'זדיינו.

הזיכרון של הרעידה הזו בעצמות מתוק.

כל כך מתוק, עד שאתה חווה מיני אורגזמה מוחית בכל פעם שהזיכרון יורה בך קליע של התרגשות, ישירות למרכז העצבים שאחראי על תשוקותייך.

דרקונים אינם שונים באנטומיה שלהם.

העצמות רועדות בכל נקודת זמן וזיכרון.

העצמות העתיקות שלי מכירות את התחושה, החיישנים בקצוות לא מניחים, טוענים לזכותם המלאה לרעוד, לחוש, לחיות.

כל מה שצריך הוא לשדר..

בתדר הנכון.

זה הכל..בעצמות.

איש של סערות שקטות.

לרכב בסערה זה אקסטרים.

איתני הטבע נאבקים על כל מטר של אספלט ולו.. לא אכפת לו.

אלה רק מים ורוח.

לא אכפת לו.

זה הזמן להבין שאם לא אכפת לו, הוא לא מייחס חשיבות כלשהי לסביבה.

כשלא אכפת לו, זה הרגע להבין שהסערה נחלשת..

אל תתני לו לאבד אכפתיות, לאחר נקודת הזמן הזו, לא יהיה אכפת לו יותר.

לעולם.

הוא רק רוכב של סערה.

תורידי את הכל.

הבד שעליך לא מרשים אותי גם אם ג'וצי בעצמו תפר בו לולאות.

התכשיטים.

הלנז'רי שבמשך שעות בחנת מול המראה, רק כדי להחליט על צבע אחר.

הורידי הכל.

איספי שיער.

נגבי איפור.

אלי מגיעים בעורך.

בלבד.