*THE DRAGON ACADEMY*

שמש בקו העיניים.

שיא החום.

שיא האור.

את תישארי בחושך.

ואולי הכי טוב לך חושך.

תתחבאי.

שכחת שאני לא מחפש בחושך.

ואולי לא שכחת.

את יודעת.

ובוחרת.

גלים.

הצפייה בהם תמיד מציפה מקומות אחרים, פלנטות של מה היה יכול להיות אם וכאשר..

החכה הזו מתכופפת מעט מאד, אבל מי בכלל בא לתפוס דג..הישיבה הזו בשקט שלפני הזריחה, ריח של מלח ולחות בוקר שמתערבלים בניחוח הקפה השחור שמבעבע מעט על הגזייה, אין לזה מחיר באמת, לשלווה הזו.

השבת שחלפה ציינה עוד שנה במניין שנות ספירת הדרקון, ואיזו שנה שזו היתה..

הקורונה טילטלה אותנו ולסיום קיבלנו מעדן חמאס.

אבל זה מאחור.

אין סיבה להתקע בעבר.

הקטנצ'יק שנתפס באחת החכות סתם מפריע לי כעת.

משחרר אותו בחיוך קטן, עוד תמים שחשב שיש ארוחות חינם..

השמש בקו הרקיע התחתון.

זמן לקפל הכל.

תובנות של יום הולדת.

'זדיינו.

אין יותר חוקים.

הימים הופכים לטובים יותר, הלילות עדיין לבנים, השקט מסביב לא באמת מועיל.

השינוי הזה טוב.

יש בו בגרות אחרת, תובנות שדחיתי שנים, סירוב לקבל את סבא זמן כאחד מהשבט.

היתרון האמיתי של השקט נמצא בניקיון שלו, ביכולת להפריד עיקר ממיותר. 

המיותר כעת זועק, עם קצת תבונה מוקדמת, אפשר היה לקצר את הדרך, מצד שני..ממתי משהו נפל לידיי בקלות?..

החוקים נמסו לשלולית שתעלם עם החמסין, כבר לא קשה לי להודות..

להודות שאני מתגעגע לתחת שלך.

זה מתחיל תמיד בתחושה לא טובה.

חודש וחצי של זילזול, קושי נשימתי, צלילה למחוזות מנטליים הזויים.

ואז מגיע השלב שנכנעים.

המיון נמצא ביעד הנסיעה.

3 שבועות.

סשנים מדיקליים בכל וריד ועורק.

חורים וניקוזים.

3 שבועות.

סיכום:

*הסטייקים של יום העצמאות היו מצויינים.

*גם הויסקי.

*על המשקל יש 14 ק"ג פחות.

*סיגריות-38 שנות עשן תמו.(חודש וחצי בלי).

*קשה להרוג דרקון.

תהיו טובים.

לסיגר הזה אין טעם כרגע.

הזמנים האלה הם פערים של שחור לילה לבין זריחה הססנית בגוונים רכים.

קצוות.

לשאר השעות שבצג השעון אין באמת משמעות כששנה מלאה נמחקת מהחיים.

מגלגל את הכל על הלשון, בין השיניים, הראש מוטה לאחור, עיניים נעצמות בהנאה, אין ספק שתמיד ידעת להגיש את הפטמות שלך..

היית שוכחת את כל נימוסי השולחן שלך כשהבנת שהגיע הזמן להניף את הישבן, לפעור, לתקוע את הראש עמוק בכרית ולייבב בהכרת הטוב כשחצבתי בך.

קצוות.

הילדה הביישנית שבלחיצת כפתור הפכה לכלבת עונג אנאלית.

לסיגר הזה אין טעם כעת.

אפילו הסינגל מאלט הצמוד לא מתקן אותו.

ננסה פטל.

הן תמיד מעדיפות שחור.

כהה.

מעונן.

כל מערך הסילבוס הפנטזיונרי הרי עטוף באותה עטיפה, אותו צבע, קצת נצנצים, סוס שחור מתחת לאביר שחור שמחזיק שוט שחור.

כשהיא תתפשט, תפרק את עצמה על השטיחון הזה שעל הרצפה, היא תהיה לבנה.

אריח חרסינה בוהק טרם יוטלו בו הסימנים.

ועד שיחלפו הזמנים, היא מציעה את מרכולתה, מספרת לעצמה שאפשר לחיות בשלושה יקומים מקבילים, שוכבת איתו ומדמיינת את השני, עוצמת עיניים בחוזקה כדי לא לתת לדמעה של תיסכול לברוח..

יש דברים שצריך לשחרר..

ודרקונים, ילדתי, אי אפשר באמת לאלף, לא משנה מה הראו לך במשחקי הכס.

תשמרי עליך.

16 טון.

תהנו, פרגיות ותרנגולות, מהילדון הזה.

הכתפיים נמתחות למטה.

משקל כבד.

ימים שכאלה שהכל מנסה לנעוץ את הרגליים עמוק לתוך בוץ טובעני.

לפעמים מצליח, לפעמים לא.

לא זוכר מתי נתתי לשדים שלי ימי חופש נטולי אחריות, כעת הם רוקדים לי על הראש..

16 טון זה המון.

כל סיפור הוא בלדה.

כל סיפור אמיתי.

בעולם האמיתי אין באמת אידיליות, נסיכים על סוסים רושפים וכלבות נמסות.

בסוף תמיד נכנסים בעירום לחדר.

שום בד או צבע.

הריח הכבד של התשוקה מהול בריח העור שכובל אותה למקומה.

ואז זה נגמר.

הזיעה מתייבשת כמו הכנרת לפני עשור, הכלבה מתהפכת ונזכרת במה שהשאירה מחוץ לדלת, המציאות..

טופחת ותופחת.

השוט הזה מיותם זמן רב.

רק אנשי נצח יעמדו נטולי שעון וימדדו זמנים, יתפשרו על מה שאסור, על מה שיקח את מהותם מתחת לסוליית נעליה.

אפשר לדאות באויר החם, ארובה של כוח עילוי.

הדרך שבחרתי תמיד תהא הארוכה והמפותלת, אין ענין של ממש בנוף בטון חולף בטיסה נמוכה.

את צריכה את זה.

את זקוקה לזה.

את תלמדי להניח את ההיבריס.

את תבקשי.

כדי להגיע לפיסגה צריך לטפס, אם קשה לך, זה אומר שאת בעליה.

או שפשוט נתקדם.

היתרון בכנפיים הוא שאינן כפופות לרמזורים ותמרורים.

המחיר שלך בלהיות יוניקורן.

זה תמיד יתחיל בחיוך.

בהתכווצות הזו של העיניים, במתיחת שרירי הלסת, חשיפת שיניים, לחלוחית באישונים.

אחר כך זה יילך למקומות רטובים אחרים.

לב רטוב מדמעות עצב, או שמחה.

או שניהם.

פה מלא רוק ממראה של צלחת מלאה בכל טוב, או בגלל זין שהולם בבסיס הגרון.

החריץ הזה בין השדיים שיזיע, מאמץ, פחד, התרגשות או רק בגלל שחם, בחוץ ואולי גם בפנים.

ואז שתי אצבעות ינועו על קצה הרחם שלך, יחליקו פנימה על גל הרטיבות שתציף.

בסוף זה יסתיים בגרון ניחר, למעלה..

ותחת מוזרע, למטה.

עונג שבת?

אין לי מושג.. לא מבין בנושא.

אדם הוא אוסף הטעויות והלקחים שלו.

בחלקת הגיהנום הפרטי שלי אני מסוגל להביט לעצמי בעיניים ולהודות שטעיתי.

כל זה ממש לא משנה אם הלקח לא נצרב בצלקת לוהטת על הבשר, אות וסימן לבוקר של מחר.

כן..

מיליון מחמאות לא ישנו עובדות.

לא יהפכו אותך למה שאינך.

גם לא מיליון צלקות מלובנות בעור.

המידע היחידי שמעניין הוא שתקום בבוקר עם ההבנה שלהיות אדם טוב לא מקדם אותך בטור.

לא מקנה לך מדבקת סמיילי.

לא שווה מאומה.

תהיה מי שאתה.

תן לרפיוטיישן שצברת לגרום לצד שממול לפיק ברכיים.

חזק.

אכזר.

מהיר.

לא מתפשר.

כלבה תישאר כלבה.

ואם אינה כזו, מלכתחילה טעית בחדר.

שיעור.