צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

*THE DRAGON ACADEMY*

..כרונולוגיה של דרקון בדסמי..




את הבלוג הזה קוראים מההתחלה.
לפני 3 שנים. 29 בינואר 2021 בשעה 22:28

 

הטיוב הזה כועס.

כמוני.

אפילו מאד כועס.

 

 

אני שונא חבלים.

לחבלים תמיד יש בסופם משא.

הטיוב הזה סוחב בית שלם.

 

מספרים על קשר חבלים מסובך, שהמתיר אותו יהיה למלך המלכים.

בהיסטוריה קראו לזה הקשר הגורדי.

רבים וטובים ניסו להתיר את הקשר המסובך ולא הצליחו.

עד שהגיע אלכסנדר (זה, הגדול), שנתן מבט משועמם אחד בסבך החבלים, שלף את חרבו וביתר את הקשר.

כך הפך לאלכסנדר.

זה, הגדול.

 

לפעמים השיטה היחידה להוריד מהכתפיים משא, משהו שלא מצליחים להפריד, היא אבחת חרב אחת.

אחת.

כשאתה כועס זו איבחת חרב קטלנית.

 

 

ואחר כך יבוא הגיהנום.

אז?

מה חדש, חמדמדים וחמצוציות?

גיהנום הוא הבית שלי, שנים.

אין דרקונים בגן עדן.

 

 

מותח כנפיים..

 

 

'זדיינו.

 

 

 

 

לפני 3 שנים. 13 בינואר 2021 בשעה 8:58

כעת נותרה הספירה לאחור..

 

7 ימים.

 

הדרקון והקורונה.

 

לפני 3 שנים. 9 בינואר 2021 בשעה 11:24

 

בלי טיוב.

לא רוצה להסיח דעת..

 

 

 

 

מתכון היום:

 

עוף בסגר.

 

 

'זדיינו.

לפני 3 שנים. 3 בינואר 2021 בשעה 0:13

 

כתר.

 

זה מה שהופך כל חמור למלך.

אז איך מבדילים בין חמור בעל כתר למלך?

 

הראשון ימשיך לנעור, עם ובלי כתר.

 

Same same לנשלטת ולמתקראת נשלטת.

 

 

 

 

שנה אזרחית טובה למי שמגיע.

שנה תאומה לקודמת למי שלא.

 

'זדיינו.

לפני 3 שנים. 23 בדצמבר 2020 בשעה 10:50

לדרקון יש פלסטר..

 

ובכלל רציתי מדבקה של גיבור-על.

 

 

לפני 3 שנים. 20 בדצמבר 2020 בשעה 10:38

 

"שרה התיישבה על קצה המיטה, מוחה כמשל למגדל פיקוח, החל ללחוץ על המתגים שמפעילים את אורות מסלול הנחיתה.

המקלחת בקצה החדר נראתה לפתע כמו קצה העולם והיא כלל לא בטוחה שהיא חפצה להחליף את הטעמים השונים שנותרו על גופה.

זה לא הטנגו הראשון שלה, אבל ללא ספק זה היה שיעור מחול בן שעתיים, פחות או יותר, בתוך המוח האנליטי שהתפתח בראשה.

באצבע מהוססת ליטפה את הקיין שהשאיר על גופה מפת דרכים חדשה ולא מוכרת, והיא נזכרת.. היא נזכרת בבית אבא המורה לה עם גבות מכווצות מכעס לעצור, להפסיק, אל מול אותו אחד שלימד אותה, שעוד זה יותר.

הישבן שלה בער.

המנטור שלה סימן שם מטרה.

החלפת צבע העור בגון זית בהיר הפכה ליעד בידיו ומתוך הפסים האדומים התפוחים היא נזכרת בערגה בשניה שהודיע לה חגיגית שבתוליה האנאליים יהפכו להיסטוריה.

"הוא הזריע אותי".

כנגד לכל המוסר והצניעות שהתכנסו בה במשך 18 שנות חייה הראשונות, הוא הפך אותה לכלי קיבול.

וכעת?

כעת עליה לשלוח יד לתיקה הקטן שמונח שם.

 

 

הוא חייב למות."

לפני 3 שנים. 19 בדצמבר 2020 בשעה 1:12

 

"הפרי האסור"

 

"שמי שרה וזה סיפורי.

טעמתי את הפרי האסור, והסוף היה ידוע כבר בהתחלה.."

שרה חתמה את המעטפה העבה במשיכת הכיסוי הדביק שעל לשון הנייר.

בתנועה איטית החליקה את כדור ההולופוינט המבריק אל בית הבליעה של אקדחה.

 

השורות הראשונות..

 

 

 

 

אז לפני שרצים לכלובי ולחצי משטרה.. לנשום עמוק.

10 חודשי קורונה עם לא מעט שעות פנויות הושיבו אותי מול המחשב ומצאתי עצמי מתחיל בכתיבה.

סיפור קצר שהפך לכ-250 עמודים..ספר.

מה הוא שווה?.. טרם ידוע.

הסיפור משלב בסיפורה של נערה חרדית את הפנטזיה לפרי האסור, בדסמ, סשנים של מציאות ודימיון, מתחבר לעולם האפל של אנשים ש"אינם" קיימים העושים דברים "שלא" נעשים.

המרחק בין הדמיון למציאות קרוב ורחוק באותה נשימה, לפעמים באותו משפט וכן..חלק מההיסטוריה שלי שזורה בין הדמויות החולפות.

 

וזה כל מה שניתן לומר בשלב הזה 😎

לפני 4 שנים. 7 בנובמבר 2020 בשעה 0:17

 

זה תמיד אותו ריקוד.

בואו, נדבר על העדפות.

טעמים הם עניין אישי תמיד, יש שאוהבים חזה גדול/קטן, אגן רחב/צר, בלונד/ברונט, גבוהות/נמוכות והרשימה עוד ארוכה.

 

אני אוהב אותן בלתי נשברות.

מעדיף אותן קשוחות, בלתי מתפשרות, רק כדי לגלות שהפלדה הופכת לשלולית במיצמוץ אחד, הוראה קצרה, לחישה.

אם קיים הרגע בו המוח מתפוצץ לי באנרגיות בלתי נמדדות, זה הרגע.

הרגע בו זקיפות הקומה הופכת לתנוחת המשולש- מזרן, ראש וכתפיים מעוכים אליו, תחת מורם גבוה ומפושק עד קצה היכולת והגניחה הקטנה הראשונה לפני הייללות.

אין תחליף לשניה הזו בו אצבע עבה ובלתי מתפשרת פוערת את חור העונג שלה, משמנת ומכינה את המנה העיקרית.

אין.

אין דומה לזה.

ככל שאת דעתנית יותר, כך ההנאה שלי מתעצמת.

ניצחון הרוח.

כיבוש המקום ללא שום יריה.

שליטה.

 

 

ואז לרכב אותה, אילוף הסייחה.

מעניין לי כמו שלג אשתקד כמה תארים יש ואין לך, כמה טייקונית את בעבודה, כמה עולות החליפות המחוייטות שלך.

 

 

צייתנות.

מסירות.

התמסרות.

ואם אין לך את אלה בתוכך כשאת באה, תחסכי את הדלק לשנינו.

 

 

 

 

 

 

ובסוף, כשהזרעת התחת שלך תסתיים, תקפידי על אמירת תודה.

כמו כלבה טובה.

 

ככה פשוט.

לפני 4 שנים. 5 בנובמבר 2020 בשעה 23:43

 

עולם של אפילה.

 

 

תחום העיסוק שלי אינו סוד גדול אבל תוכנו לרוב נסתר מהעולם, גם מהקרובים לי ביותר.

אף אחד לא צריך לדעת מה המעדן המועדף על לקוח X בדיוק כמו שסוג הגברים המועדפים על לקוחה Y לאחר הופעה אינו מעניינו של אף אדם.

חוויתי לא מעט מהגדולים והידועים, ראיתי אותם ברגעים גדולים, חוויתי אותם נשברים כאחד האדם.

תמיד צל מלווה, תמיד קיר בטון, תמיד הפיגורה ששונאים כשאומר "לא" ותמיד המפלט כשמישהו מהסביבה מסתער ונתקל בתחנה האחרונה- מאבטח האישים הצמוד.

 

ובין כל אלה היו גם אחרים.

 

כאלה שמותר לומר שהם אנשי ציבור אמריקאים, ממשל, שביקרו בישראל וחודש לפני הנחיתה משרדם יצר קשר ותיאם את השירות.

כבוד.

 

ומדוע ההקדמה?

לפעמים מכניסים יד למגירות האלה ששכחנו שקיימות ומגלים אוצרות.

מטבעות, חפתים, מכתבי הוקרה..

זכרונות.

 

ואת?

תישארי זיכרון מדהים.

 

הקול של השקט.

 

אני:

ה- BODYGUARD.

 

 

לפני 4 שנים. 5 בנובמבר 2020 בשעה 14:09

 

בתוך כל האפור הזה יש שני רגעים עמוסים באדום.

זריחה.

שקיעה.

 

לפעמים אני מתגעגע לצבעים המעורבבים, עור לבן על סדין שחור, תחת פעור ושדיים אדומות והטעם..

 

הטעם.

 

 

 

מסדר את המגירות.

יש דברים שמקומם בארכיון החיים כנראה.

 

"מחשב מסלול מחדש".