*THE DRAGON ACADEMY*

השמדה עצמית.

מביט מרחוק ומודה שמדמם מכל מקום.

כמו הילד ההוא, התמים, שמנסה באצבעותיו לסתום חורים בסכר, מאמין שיעצור את השיטפון הגדול, הצונאמי שיחריב הכל.

מביט וכואב.

החלטת להשמיד הכל ולהתקרב בצעדי ענק לכפתור האחרון, האדום.. השמדה עצמית.

הזאבים כבר מזמן עומדים בשער, מריירים על פיסות הבשר המונחות לפניהם.

חלקם כבר מנסה לנגוס.

ואת לא רואה, מתעקשת להחזיק ב"אני יודעת הכל ולבד".

לא נותר אלא לסגור את הספר הזה.

המלל בו הופך לתמונות שאיני רוצה לראות.

סוף ידוע מראש.

סוף שאין לי שליטה בו.

השמדה עצמית.

אנתרופולוגיה.

חקר התנהגות אנושית.

אין ספק שהכלוב משמש כקערת פטרי גדולה לכל יצורי האפילה ולמנסים להכנס לפמיליה הזו.

שיעמום הקורונה הזה, נמאס הנטפליקס, 120 אלף $ וירטואלים בשש-בש והכאב ההולם עדיין לא נרגע.

אם פעם תהיתי איך זה לעבור סשן, הרי שהספורט החדש של הצצות בבלוגים ופרופילים, סשן לעילה ועילה.

אני עדיין מחייך מהדמיות של שולטים, הדמיות של נשלטות ונשלטים, עדיין מאוהב בשולטות בנות רבע ל-21, ש"נולדו לשלוט", ש"שליטה זה בדם", אבל כשאני נתקל בשיחה כזו, מתגלה אפרוחית דחויה שאחת משתיים-

קופסה ריקה וציצים, או קופסה מלאה בקש וציצים.

כן..ציצים זה המוטיב בכלוב.

ושולטות.

האל הטוב ירחם..

ולדברים טובים-

יש משהו רגוע  בכניעה שלך.

אני לא צריך לסמן לך או אותך, המבט מפיל אותך על בירכייך.

השנה הזו אינה מטיבה עם אף אחד, גם לא איתנו ואולי דווקא כך נמדדות עוצמות, חוזקם של קשרים, כוח של אלים.

"אהבה איננה התבוננות זה בזו אלא התבוננות משותפת באותו כיוון"- אנטואן דה סנט אכזופרי.

משום מה, גם BDSM עונה לאותה הגדרה.

תהיו טובים.

ו'זדיינו. 

כוחו של הלילה.

0:3:00 של אמצע הלילה והכאב מכה בי כמו תופי מלחמה, מסרב לשנות קצב.

השקט מסביב ורוחות הלילה בתחילת הסתיו עוברות דרכי, המקום גבוה, החלון הפתוח נע בחרישות, משמיע רחש ליווי לתופים שבפנים.

אני מנהל שיח עם עצמי.

תהליך הפקת לקחים שלעולם איני לומד ממנו, אלף שנות דרקון לא ישנו DNA של מישהו, גם  אם הוא מחדד עצמו ומזקק את הדברים לעוצמת חיבה, אהבה, שנאה ואכזבה, מושגי יסוד חצי אנושיים.

מצד אחד אני מוחמא.

לא כל אחת מרגישה צורך ומרחב נוח להכנס מתחת למעטפת הכנפיים הגדולות.

מצד שני אני כועס.

יש מחיר לשהייה מתחת לכנפיים העתיקות.

מצד שלישי אני מבין.

זיקוק הניצחונות תמיד נמצא ביחס הפוך לכמות הכישלונות וצריך הרבה מהם כדי להבין ניצחון אחד.

לוקח עוד פרקוסט.

לכאב הזה יש יכולת מופלאה לבדוק את הגבולות שלי.

אני רק לא בטוח מה כואב יותר.

צלקות זה סקסי.

בסדר..

אני משוחד.

יש עלי קילומטראז' מהן שאפילו המנווטת ההיא, רחלי מה-WAZE היתה ניגשת לפינה להתבייש.

אי אפשר למנות את מספר הפעמים שמיון בבתי חולים פגשו אותי, כמו בבית כנסת, יש לי כסא קבוע בכל אחד מהם.

הרומן הזה החל כשגיליתי שסוסי הברזל הרועמים, מחרמנים כל מילימטר ממני, שלהי 82' כזה..

זה המשיך עם קליעים, סכינים, כלי משחית שונים, בכל זאת, הרי בחרתי לחיות על הפס הזה. 

פרנסה שכזו.

אני למוד כאב.

למדתי לחבק אותו באהבה.

בתחילת השנה החלטתי לבצע שיפוץ לעצמי.

ימי הקורונה גררו את לוחות הזמנים וטרם הסתיים המהלך כולו.

אתמול מצאתי עצמי על כיסא במרפאה, פה פתוח ורופא אחד חביב שמשייף לי עצם בלסת.

מיותר לציין שיריתי בו במחשבה במשך 90 דקות?

כנראה שכן.

אז מדוע השיתוף?

אתמול הביא איתו אסיסטנטית חדשה ולא תשכנעו אותי.. היה לה קולר בדסמי ברור.

לא משנה כמה חומרי הרדמה ביזבז עלי, המבט שלי נתקע שם.

הוא סיים.

חילק הוראות ויצא.

היא התקרבה מחייכת, אמרה בצער שאסבול כמה ימים אבל מאחר וזיהתה את הקעקוע על הזרוע, לחשה שראתה אותו כאן בבלוג, היא יודעת.

שדרקונים, חיים לנצח.

אז אין נשיקות.

הפה נפוח.

דרקון שיחלים.

זו צלקת שלא יראו.

אני כבר לא כועס.

אין טעם בכעס כלשהו.

לטעמים של אכזבה יש לוואי, עובש שמתפשט והופך לארס שחור, מיותר.

קיבלת את רגעי התהילה שלך, 2 וחצי טון של מריירים, 31 זאבים שמריחים דם, כולם נשלטים של עצמם.

כן..

יש בך מודעת ענק לנקודות התורפה שלי, למדת אותן בקפידה.

לזכותך תמיד ייאמר שלא הרכנת ראש במאורת הדרקון.

לזכותך יירשם זמן של היותך חאליסי.

אבל החורף מגיע.

התלבשי טוב, הוא יבוא קר מאד, בודד.

מחווה אחרונה של ראש.

כנפיים.

הלילה שקט בחוץ.

בהיר.

לילה של חורף שמגיע.

מאחל רק טוב.

חלודה.

עולם של חלודה.

שומע את חריקות כנפי הדרקון שלי.

מפרקים שלא היה בהם שימוש זמן רב מדי.

קופסת הפיקוד נרדמה בשמירה.

זמן לעוף.

דרקונים הם נצח.

תמונה:

מיטה.

את.

ידיים לצדדים קשורות.

רגליים מפושקות וקשורות.

קולר עבה על צווארך מונע הרמת ראש.

שתי כריות קשות מתחת לאגן שלך.

חורים פעורים.

ארסנל צעצועים.

- מה אתם הייתם עושים, מפלצות ?

האחד דרקון.

השני צבוע.

רק צבוע ניזון משאריות.

שיעור.

הצעידה הזו בחושך מחדדת את כל החושים.

שקט של לילה.

רחובות שהלכו לישון מזמן ורק מסכי טלויזיה שנשארו דלוקים, מרצדים.

רוקדים.

אני מזמן לא ישן.

הלילה הופך בכל לילה נוסף, לחבר, כזה שיושב איתך בשקט, לא ממש מדבר, לא מספר לך את הסיפור של אתמול, שיודפס בעיתון מחר.

יש כאן שיח חירשים, אנו עתיקים כמו אני והצל שלי, רק שהוא גדל והתארך, אני..לא ממש.

אף אחד לא מינה אותי לשופט, 

לא שלי ובטח לא שלך.

המילים שלי יעידו במקומי על רע וטוב, ומה שבינהם.

הכוס הזו מסרבת להגמר, ממש כמו אובדן ההכרה שלי, אובדן של עייפות, מותשות.

אף אחד לא מבין שבכוס הזו עם שתי הקוביות, זה בכלל מיץ תפוחים ולא אלכוהול מזוקק.. אלכוהול מזמן לא מהווה פיתרון, אף פעם לא היה.

הדלקתי סיגריה אחרונה.

אין בי כוח לכעוס, אין בי כוח לסלוח.

יש האומרים שמחילה היא מעלה אלוהית, ואני רחוק מאותה אלוהות מרחק ים ורקיע, מעולם לא התקרבתי.

אני חושב שזה מעבר לכל יכולת שלי.

ויש לי לא מעט.

ה- Body.

תחנה אחרונה.

ומחר יום חדש.

מתפלל לאלי הבדסמ שיתנו לי לשמור על המילה שנתתי.

זו שניתנה ברחובות נפשי החוטאת בכוונה טובה.

זמן של לילה.

באתי לעצמי.

שוב.

אני אוהב את האפלוליות בחדר.

מותר לך לשגות ולחשוב שאני מעניק לך מרחב אפור של חוסר תאורה, למעשה זה פשוט יותר, נולדתי עם רגישות לאור חזק, זה שורף ומכאיב לעיניים, עוד בעיית דרקונים מוכרת.                     אני מניח שכעת תיזכרי את התרעומת שהפגנת, אז בהתחלה, על התמונות שביקשת וקיבלת, כולן עם משקפי שמש כהים.

אז מדוע עיוותתי את שם הטיוב שלמעלה?

גם התשובה לכך פשוטה:

זה נשמע דומה.

יש טעם מתוק בידיעה שלמדת כמה גרגירי סוכר אני אוהב בקפה שלי.

יש לזה את אותה המתיקות, כשנזכר במבט שלך לאחר שהודעתי לך שאני אבתק את בתוליות חור התחת שלך.

העיניים והפה עשו תחרות..מי פעור יותר.

והנפת את עכוז הירח העגלגל שלך, נעצת את פנייך עמוק לתוך הכרית, מתוחה, ממתינה לכאב המפלח.

שלא הגיע.

ובמקום הכאב הגיעה קרירותו של הג'ל, אצבע עדינה, מכינה, מרחיבה, הנעת את אגנך קדימה ולאחור.

גונחת.

ואת יודעת..כלבה גונחת גורמת לדם הסגול שבעורקי הדרקון לגעוש.

ואת..גונחת.

האצבע חדרה כולה, יצאה ונכנסה, ללא התנגדות, ללא רצון לברוח.

עוד שימון, עוד אצבע, הגניחות הרעידו את הקירות.

כלבה חרמנית ומופתעת שכזו..

כף היד השניה התמלאה בנוזלי הכוס שלך, המבוכה שלך ניכרה כשעורך הלבן הסמיק כנתפס בקלקלתו.. 

"מאסטרררר.. תזיין אותי בבקשהההה"

שתי אצבעות נעוצות לך בתחת, זין שנוגע בשפתיים התחתונות.

ושאגת את גמירתך.

ביננו?

זו לא היתה חוכמה כלל וכלל.

אפילו חוצפה גורית שמחייכת.

האצבעות יצאו והמחאה שלך נשמעה עד לקצה הרחוב..

החלפתי את האצבעות בזין.

נהמת.

בטרם הספקתי להנות מהנהמה, החלת לנוע עלי, משאירה אותי מביט ונהנה.

"תזריע אותי, בבקשהההה!"

ואני? דרקון טוב לב אני..

בקשתה התמלאה.

גם החור האנאלי המענג שלה.