|
|
|
נפילות.
מקום שהולך ונדחס
לעולם מצחין
פקעת סבוכה של זכרים
מריירים
מול נקבות עמוסות מילים
וריקות מתוכן
עליבות המין האנושי.
אליסיה אהובתי,
פני מעט מקום..
לפחות המוסיקה שלך
נקיה
בביצה המסריחה הזו.
'זדיינו.
ואל תחזרו.
פשוט אל.
אריזות.
פטנט מזויין.
המצאה זדונית של חולה רוח.
רוכב בתוך סערה
מטח קרח הולם בקסדה
שורט בה צלקות
פוצע
וכשהמנוע נוהם בסיבובים
הילוך ביניים
היד מתוחה
ותאיץ בעת היציאה מהפנייה.
כשרוצים לתפוס אופנוע
ממתינים לשלב הזה
כשהמצמד מופעל
שניה וחצי
שניה וחצי של עין הסערה
כשהכל מנוטרל
טרם המנוע ישאג מחדש
רועם וזועם
מקלל את כאבי העולם.
הרוח מטלטלת
שואג בתוך המשקף
אף אדם לא ישמע
לא יראה דמעות של זעם.
שניה וחצי של חסד
ואני
כבר לא שם.
אופנוע.
כלי של אהבה
שני מושבים
מסודרים בדסמית
עולם שלם סביב מתכת חשופה.
וכעת אורז.
מעט דברים
שני תיקי צד
לא צריך יותר מזה..
החבילה האמיתית ארוזה
בין הצלעות שלי.
רוכב בסערה.
כשנכתב עליך שיר..
אתה חי כרגע.
כשנכתבים עליך כמה-
אתה תחיה לנצח.
את חושבת שחמקת מהטופרים
הניבים בפי החיה
נותרו עם קרעי בגדייך
ואת רצה חופשיה
מוגנת בפחדייך
בעולם הנוח והמוגן שלך..
באמת?
זה מה שאת באמת מאחלת לעצמך?
לרוץ במעגל האוגרים
הכוס שלך מעיף פעימות לחות למוחך
הפטמות שלך מאיימות להתלש מעצמן
והפימפומים הקטנים בחור עכוזך
כשאת נזכרת בביקור ההוא
ששלח אותך לרקיע התשיעי
של גיהנום
מייללת
גונחת כמו זונת ביבים
הולמת באגרופייך הקטנים
כשצחוקי המתגלגל שואל
האם להפסיק
ואת לוחשת
"בן זונה.. אל"..
זכרונות, כלבה מטופשת
כאלה שהיו
או כאלה שלא יהיו
ואת לעולם לא תדעי
איך זה מרגיש לך באמת
כשזה
לא החיה בעצמו.
זוכרים?
'זדיינו.
ואל תחזרו.
אף פעם באמת לא אהבתי עצים
גם אם לחלקם היה אופי מובנה של סבא ידע
מראה של מבוך מגונן
עין סערה
בלב שום מקום.
עצים ייעודם להשרף.
האפר ידשן את האדמה
את העתיד שצריך לצמוח מחדש
ללכלך כל פיסת תום
להזכיר ששריון אסור להוריד.
'זדיינו.
ואל תחזרו.
אף פעם באמת לא אהבתי עצים
גם אם לחלקם היה אופי מובנה של סבא ידע
מראה של מבוך מגונן
עין סערה
בלב שום מקום.
עצים ייעודם להשרף.
האפר ידשן את האדמה
את העתיד שצריך לצמוח מחדש
ללכלך כל פיסת תום
להזכיר ששריון אסור להוריד.
'זדיינו.
ואל תחזרו.
מפזר את שערה על הכר
מייצר תמונה
כשאת מרותקת ואזוקה
ורק ראשך נע מבוהל
דמעות של כאב מאושרות
מתוות פסים על לחייך
שחור שנמהל באדום של שפתון.
החורים שלך מולאו היטב
שדייך נקשרו והוסגלו
מצבטים עיטרו את הפטמות
שזעקו עת נמעכו
ננשכו
נצבטו
כשהזין אנס את הרווח
בין דדייך.
את נושמת בכבדות כעת
מעשה הזרעתך הושלם.
הוחתמת.
מתיישב מחייך את מול היצירה
שחתמתי בידי
זרעי
זיעתי.
כלבה טובה.
אני אוהב עצי חרוב
כאלה שעתיקים ממני
מפוצלים לאוהל סבוך
ובפנים שטח מוגן
עץ של אבטחת אישים
באמצע שום מקום
עץ של עונג.
כששיחררתי את מטעני החם לגרונה
פעמיים
עיניה נעצמו בהנאה
"עוד" היא לחשה
"את תלמדי לבקש" עניתי
"עוד, בבקשה" (לעזאזל איתך, מעצבן..)
וביום אחר
היא תבקש יותר.
החוק פשוט, גורה קטנה..
את צריכה לרצות-
יותר ממני.
עונג.
רק עונג.
את הלב משאיר בכספת כבדה ומאובטחת.
תמיד.
תמיד רציתי אותה.
מהיום הראשון שלה מולי
כל מה שרציתי
נאחז בלקרוע את מלבושה
בפראות חייתית
ואז
כשגופה קפוץ מאימה
של רגע
ועיניה כסויות
לחבק כל פינה מדממת
ללטף ברוך
כל תא עור קופצני
לנשק בעדינות
את האהבה הרבה שיש בה
שמעולם
לא היתה שמורה
לי.
ואתמול שיחררתי
אותה
ואת דמעות התיסכול
ואת המשקה השחור
עם טיפות דם
מלב שנרצח
זה
שלי
ומביט בגב המתרחק
לא יודע מי בתנועה בעצם
מבט תוהה
האם
אשרוד את הכאב שוב
האם אקום מחדש
כעוף האש
כשכל תמונה שלה
מנתצת אחיזה של יאוש
במה
שכנראה לא נשאר..
תמיד.
תמיד רציתי.
מהיום הראשון.
20.10.2013
היום.
הראשון.
שלה.
הלילה הזה נטול מלאכים
ושמיים ריקים.
הלילה הזה
הוא מסע של קילשונים מחודדים
חושך של אור שחור
ריקוד באפילה.
היא דומה לך
זו ששרה על הבמה
אבל רק שנינו יודעים זאת
ואני מתרפק על היסטוריה
של כוכב שנפל
בין מלאכים שאינם
או שסתם צבועים שחור
חיילי מוות נטולי נשמה.
מתגעגע לזאבים שלי
הם היו תמיד אמיתיים
ללא שמות
ללא פנים
והצביעות מהם והלאה
גם כשדיממנו יחד
בפתחו של גיהנום
שסגר לנו את השער
מהפחד.
עולם של כלבות וזונות,
לפחות אלה שברחוב
אוספות מטבעות
ולא צובעות עצמן בצבעים
לא להן.
אז אין לי מלאך
ולא מעניין אף נפש
מה אני רוצה..
זמן לצוד נשמות.
וזונות
וכלבות..
ו'זדיינו.
לקרוא את ההיסטוריה
שלי
דרך מילים
שהבלוג הצנוע הזה
מספר.
נצמדתי לאותיות
צחקתי
דמעתי
טולטלתי
כשהבטתי במסך הזמן
שלי.
רק שלי.
לא למדתי כלום
טעיתי שוב ושוב
נתתי.
וכעת אקח.
ואקח.
איך אמרה יקרה לליבי?
"יום אחד תבין
שאתה טוב מדי
רך וקשה מדי
אכפתי מדי
וזה לא מצופה ממך."
השלמת פערים.
אלף זונות לא חלמו על זה
אלף כלבות
לא יבינו.
זמן של שד.
'זדיינו.
