Out there

אני מתעוררת,
מרגישה את השרירים שלי שמרגישים עדיין את תחושת השיכרות של אתמול.
מתנמנמת בידיים בלי שם,
מתכרבלת בתוך השמיכה ועצמי גם יחד,
פותחת עיניים בעצלות,
אני מנסה לחייך,
מתיישבת במיטה שלי, לבנה ונשטפת במתארי שמש,
קעקוע יונק הדבש על גבי מאלחש בי דברים שרציתי שימשיכו לישון גם כשאני קמה,

ואז אני מביטה על הרגליים שלי.
שחורות משחור.
אני נושמת עמוק
ומדברת לעצמי,
התום שלך,
הכנות שלך,
היחפות שלך..

שלך, שלך, שלך.

אל תשתני לעולם ילדה.
ואני עונה לי,
לעולם. מבטיחה.

העור הלבן שמתוח בכתמים חומים משמש של יומולדת, צועק בפעימות נרגשות ממילים מדהימות, של אדם אחד ששר לי פעם, ביום לפני זה שהוא שלי.
אני רואה את השמלה הירוקה מיטלטלת בזמן שאני קופצת ורועדת, השיער מתפזר ומתעופף לו, שחור ומתולתל, מקורזל בקפיצות חדות מהתנועתיות שלי, דמעות זולגות לי מכל נקבובית בגוף שלי, מרגישה את עצמי מטפטפת, מעלה מעלה, הן זורמות בי, והקצב מתגבר בי, והרעידות גם הן, והאור קורן ומשגע, מבהיק ומכאיב גם יחד, אני מרגישה באקסטזה, והכל מסביב מאשרר לי זאת, הידיים באוויר, ואני מתרוצצת ביני לביני, מתבוננת בי פנימה, מהחוץ, פתאום דברים נרגעים בי, פתאום, הקצב נדם, הגוף שלי נע באיטיות, פתאום, והכתפיים מעיפות אותי קדימה, כמו ילדה על צירים, והעיניים כבויות, אני אנשך כל מי שמתקרב, הזאבה מוכנה לצאת לטרף, בשבילה, והתנועות מדהימות ועגולות, נשיות ורכות, וחדות ועוקצניות, ועיניים ירוקות ואש, אש כזו שאי אפשר לכבות. ושקט. שקט מדהים כזה, מעפעף בי בקצוות, מתיש בירידות, מרפה בעליות, שקט שקט.
הגוף שלי מושרה במרינדה שיצר בעצמו, יש לי טעם מתוק מריר מיוחד שכזה, אני מלכה ונסיכה גם יחד, היא יכולה להיות השטן בעצמה. מישהו בא ומלקק אותי לכל אורכי ורוחבי ואני רק עוצמת עיניים. ושקט. שקט מוחלט. הס.

'תחזרי להיות ילדה
לא רק כי מותר לך במיוחד איתי אלא בכלל
ילדות פחות נושאות על הכתפיים את כובד העולם
ילדות מחייכות יותר ופחות כואבות-וגם כשהן כואבות זה הרבה פחות כואב מהמציאות'

חשבתי שראיתי את דמותו מתרחקת, אבל הוא בעצם התקרב.
חייך אליי בפה מלא,
כמו דמות מסרט מאושר,
כמו משהו שהזכיר לי אהבה.

אני מתעוררת מחלום, או שזו המציאות.. הוירוס הארור הזה מנע ממני כל חיבור, דל כשהיה לי. אנשים מפעם עולים לי בין רגע של חום לרגעי הזיה, אחרי שאני מתפקחת אני מביטה ברשימת השיחות האחרונות, כדי לוודא מה עוללתי ברגעים של בין לבין.
פתאום מחשבות שלא הרהרתי בהן כבר זמן מה עולות בי. אני לא בטוחה מי מתוכי מתקשר אותן ממני החוצה, ולמה דווקא עכשיו, אבל הן נוכחות בי ומתעצמות. החום מהדהד כל רגע את הווייתי, מדגיש לי בקצוות כמה גופי חלש, וכמה הרפיון הזה נעים לי, מתוך הכאב. אני נזכרת איך איש אחד פעם אמר לי שלנשים יש רומן מיוחד עם כאב. מתוך כאבי הרחם והמחזוריות שבפעולתו, שאנו מצליחות להפיק ממנו הנאה, שבכאב, כך למדנו עם הזמן, או האבולוציה לימדה אותנו, לחוות כאב בתור דבר נעים. מענג אפילו.
אני הופכת שיכורה במחול השדים שמתחולל בתוך גופי שלי, מרגישה איך אצבעותיי נעות על המקלדת מבלי משים, בלי לחשוב, רצות מבעד עצמן, ואני כזרוקה החוצה מגופי שלי, ממחשבותיי, כאילו היה מי שגונב לי אותן. מחשבה סכיזופרנית משהו? מטריד.
ומי יודע מתי הוא היום שבו אכיר את אהבת חיי? מי יוכל לומר, רגע לפני שהוא יוצא מפתח ביתו, רגע אחרי שהוא מציץ פעם אחרונה במראה ומסדר קווצת שיער סוררת, שעכשיו, עוד רגעים מעטים, אחרי שאחנה את הרכב ואגיע למחוז חפצי, יהיה היום, הרגע, שבו אכיר אותו? אפשר לדעת בכלל? גם כשהכרת אותו.. אפשר לדעת שזהו הוא?
אני מרפה מטרדות היום והחולי, מנסה לשכנע את הראש להניח לי, לקחת נשימה עמוקה ולהתחמק ממנו, once again.
כי להיות שפחה לאדון זה דבר בר קיימא, אבל שפחה למחשבותיי שלי, אבוי.

[url]

ועדיין, כזה אני רוצה..

"כבר כמה ימים.. אני במצב איום!"
השיר מימיי התיכון מתנגן לי בראש, לא מצליח להזכיר לי ימים אחרים, רק כאן ועכשיו, ואני.
אני נדה ביניהם כמו מטוטלת, מנסה להחזיק את עצמי ולהאמין למילותיו של זה ושל זו, השתיקה, תודה לאל, הוחלפה בצרחות.
משומה תמיד העדפתי אותן הצווחניות על השתיקה הממיסה את ליבי ובוחשת בי בריק, אולי זה הדם המרוקאי שזורם בי.
יש משהו בצורך הבלתי נלאה של ילד, גם אם כבר יצא מבית הוריו, לשמור עליהם. לגונן עליהם, גם אחד מהשני. לעטוף את ישותם באהבת אינקץ ולשמור על הדמות היראה הזו שלא תיפגם לו, בראשו.
וכשיש בה דופי, פתאום, אז הכל לא ברור ושומדבר לא ידוע, והורים הם כבר לא הורים, ואני אינני הילדה, אני משחקת את התפקיד שהם החליטו שאשחק הפעם.
ושוב אני על הבמה, הבכורה שלעת בגרותה למדה לשחק את התפקיד שהוריה ביקשו אותה לקחת.
ושוב האורות עליי, ועכשיו אני כבר לא בורחת ככבשה השחורה שהייתי, מן העדר הלבן והמולבן ומן הזרקורים המאירים בי.. עכשיו אני ניצבת למשימה, מוכנה, עומדת נישאת זקופה ונעימה, והגו המתוח והחיוך האמיתי, והמשחק פשוט מושלם. בדיוק כמו שביימו אותי.

ולרגעים כבר עייפתי,
ואני רוצה הבייתה שלי, האמיתי, אז אני אוספת את עצמי, ואומרת סליחה, אבל אני...
ועולה על האוטו, שהוא באמת רק שלי, ורואה איך הנופים מתחלפים, והלילה עוטף אותי, והשקט מפציע, מעט מעט, ואני מבקשת אותו, תישאר. תחזיק אותי.

אני תלויה,
רגל פה רגל שם,
מישהו השאיר אותי כאן, להתקרר קצת,
תלה אותי על חבל כביסה מאחורי הבית של ההורים שלי,
ואז יצאה השמש,
ואיתה החום הגדול,
ובמקום להתקרר אני רק מתחממת יותר,
היא עולה וקופחת,
הלובן שלי מתכסה כתמים כתמים,
אני מנסה לסלק אותם, לסלק אותה,
אבל העקשנות לא מרפה ממני. מהם.
אחרי כמה שעות אני חושבת ששכחו אותי, הגוף שלי נמלא עוויתות,
אני מנסה לזעוק, אבל כאילו שאין שם אף אחד,
רק אני והשמש.
אחר כך באה הלבנה. היא מנסה להרגיע אותי, לקרר את הטיפות שלא מפסיקות לזלוג מכל גומחה בי,
אבל החושך שהיא מביאה איתי רק מפחיד אותי יותר.
אני מתרחקת, נימוחה אל תוך הרשת בה תוו אותי.
אחרי כמה ימים, גופי רפוי ונעלם,
נמוג לו אל מעבר, אליי, אל החמה והלבנה ומה שבינינו.
ואני,
אני כמו זבוב קטן שעכביש גדול תפס ברשת שלו.

אירוני משהו.
לא?
:)

כשהזמנים נהיים קשים, אני עונדת את הצמיד של סבתא שלי. עליתי על זה לאחרונה. כשהייתי קטנה התביישתי לשים אותו, הזהב שלו היה נראה לי זועק מזרחיות, וכנראה שבאותן השנים כשגדלתי בקיבוץ, הדבר הזה לא זכה ליוקרה משהו.
היום הוא על היד שלי.
אני מנסה לחשוב רגע על זמנים קשים אחרים, מה עשיתי אז? במה נאחזתי אז? מה היה הדבר שקישר אותי לחיים האלו והשאיר אותי בגבול השפיות (היחסית)?
מעניין איך כשעוברים דברים אף פעם לא זוכרים את הדרך. זוכרים את ההתחלה. את הקשה.
את הדרך אני לא זוכרת.
אני זוכרת את האנשים שהיו שם, כל אותם פרצופים מלווים אותי בדמיוני בעודי מדמיינת מחזות כאלו ואחרים. אני זוכרת ריחות, ודמעות נקוות בעיניי, אבל אני לא זוכרת אותי שם. לפעמים זה כאילו אני מספרת על מישהי אחרת.
אחת כזאת, אמיתית. היא באמת יפה. ויחפה. ופשוט נהדרת.
אני רק המספרת של חייה. כמו הכותבים של המלך שלמה שכתבו את עלילותיו, אני פה רק כדי לשקף, כדי להעביר למילים את מה שההיא, האמיתית, חווה.
אני רק זאת שמקלידה פה.
אני ממש כמו.. בובה.
בדיוק, בובה.
מזל שזו רק ההתחלה..

כשהגוף דואב,
ואני כל כך עייפה,
אלו הדברים הקטנים שמרימים אותי..

&feature=related[url]

כשהייתי קטנה, מתקשרת אחת אמרה לי שאני צריכה לשחרר אותם,
ואז הם יעזבו אותי.

אני עומדת באמצע ים הדמעות שלי,
כמו אליס קטנה עם שמלה כחולה וסינר לבן חלק,
ידיי פרושות לצדדים,
אני מרגישה איך השמש, הרוח, המים והאדמה עוטפים אותי,
מרגישה איך גופי מתמלא אנרגיית חיות שכזאת,
אני עוצמת עיניים,
ומבקשת עמוק בלב
צאו ממני.
צאו מגופי,
צאו מנפשי,
צאו מרוחי,
צאו מליבי,
צאו ממני.
צאו ממני.
צאו ממני.

ואני מרגישה איך גופי נוזל אל תוך המים, כבד ועייף ורוטט,
איך אדוות הגלים עוטפות אותו ומציפות את גופי, כנוצה, עם הזרם.
אני מרגישה איך הם נוטפים ממני החוצה, איך אני מניחה לכל הטרדות בצד, וממשיכה, למצוא את עצמי שאבדה לי לא מזמן.