|
|
|
יומיים מדהימים עברו על כוחותינו,
עכשיו נפילת המתח סוררת בקרבנו, והיום הזה שהוא כל כך קשה לי, ועייפות החומר הנלאית הזו,
שאני פשוט מבקשת להיכנס לתוך המיטה, להתחפר בתוך חיבוק גדול, ולהירדם, בביטחון ושלווה.
אני מושכת עיפרון שחור מתחת לעין. פעם בכמה חודשים אני מתאפרת, לא חייבת אירוע מיוחד, סתם, פתאום בא לי.
השחור מבליט את הירוק של העין שלי. שמבליטה את השחור של השיער שלי.
יחסי גומלין נהדרים שכאלו..
אני הולכת אחורה כדי להביט בתמונה הכללית, הגדולה יותר. אני מנסה לחייך. מחייכת ממה שאני רואה, לא מצליחה לחייך באמת, בגלל מה שאני מרגישה.
אני מנסה למלא את החזה באוויר, אבל הריאות לא נענות לי. ממלאות אותי באיווחה יבשה וחסרת קול, ורק רוצות להיאנח, להוציא אוויר, להוציא עוד, להוציא הכל ממני.
די.
לא עוד shade of a shadow. לא עוד.
חסל סדר תסביך קנאת הפאלוס. אני לא אובייקט חלול, כלי קיבולת שמתמלא רק כשהוא ממלא אותי. כל אחד מכם. עם הזין האדיר שלכם.
לא עוד.
אני אני. ואני מדהימה. ואני יודעת את זה. אני תמיד יודעת את זה.
רק שלרגעים, אתם משכיחים ממני אותי. את היצור המדהים שאני. את היופי שלי, הפנימי והחיצוני, החיוך הופך ממזרי, שובב, הטוסיק מורם, מחכה להוראות.
די.
צאו ממני,
מגופי, מראשי, לליבי לעולם בכל מקרה לא הייתם מצליחים להיכנס.
צאו לי מהחיים ארורים שכמותכם, ותניחו לי. אני במסע שלי אמשיך, חזקה ומדהימה כמו שתמיד הייתי, ואני רק ממשיכה וגדלה מיום ליום.
ואתם, תביטו בי מרחוק. תקנאו באור שלי.
צופית.
מבשרת האהבה ושמחת החיים.
אל תלעגו. תקבלו. ותניחו לי.
אני אוהבת אותי.
ואני לא מתביישת בזה יותר.
אני אוהבת אותי, כאני. כעצמי בתור אחת שלמה, לא כאחת שמחכה לאחד, שישלים אותה.
אני, עם החורים והבלבולים, והאהבות והשאלות וההרהורים.
אותי אני אוהבת. אותי.
כי שלם, הוא חלק בלתי נפרד, אבל הוא גם שלם לכשעצמו.
היום אני בוחרת להיות לעצמי בלבד.
כל חלק בגוף שלי מתגעגע אליך..
הנפש שלי צמאה למגע שלך, למבט המדהים שלך, על כולי. לתוכי.
שכחתי איך אנחנו מרגישים, ואז הופעת, ולקחת אותי איתך למחוזות רחוקים, אבודים.
אני יחפה מולך,
לבנה כמו שמיימי לא הייתי..
בוהקת בטוהר הזה, שחומק אליי רק כשאני איתך.
מרגישה כל כך הרבה, רק בידיים שלך. בתוך החיבוק שלך. ברגע היחיד הקטן הזה שלנו.
כל חלק בגוף שלי מתגעגע אליך, והדמעות מתחילות ליזול ממני, כמו טיפות גדולות בשלולית בוץ, בלי מגפיים ורודות מגומי, אני יחפה, ניצבת שם, מלוכלכת בשמלה לבנה.
רואה אותך, הגדול שלי, חומק אליי אוסף אותי, כמו שרק אתה יכול, כמו שרק לך אני מרשה,
לוקח את מקומך בחזרה, אצלי בלב.
תובע אותו, שלך.
וכל השאר, כל סיפורי חיי נעלמים כלא היו. כשאתה פה.
אין לי עוד קביים להישען עליהם, אין עוד תירוצים, אין את הטוסיק המורם, המוצלף, אין עירום ועריה, יש אמת. אמת אחת מדהימה ואהובה, שחומקת אל שנינו, והופכת אותנו לסיפור האהבה של כל הזמנים.
הם כולם נעלמים, נמוגים ברגע אחד שלך.
ואני נזכרת. מי אני, באמת, ומי אתה. ומה אנחנו, ביחד. וכמה זה יפה לי. אהובי.
מחוץ לבית שלי יש חתולה. היא יושבת לי מחוץ לדלת, ומייללת במשך שעות.
לפני שבוע היא המליטה יצורים קטנים ופרוותיים בתוך הארון חשמל שלנו, ובעל הבית הגיע והוציא אותם משם.
מאז היא לא מפסיקה ליילל.
בהתחלה שמתי לה כוס מים. קראתי איפושהו שחלב זה לא באמת בריא לחתולים, למרות שהם מאוד אוהבים לשתות אותו.
היא המשיכה ליילל בעקשנות, ואני שלא נמצאת כל כך בבית קיוויתי שהיא תפסיק. כל יללה שלה קורעת לי את הלב לחתיכות קטנות.
אחרי כמה ימים פתחתי קופסת טונה והנחתי אותה על צלחת חד פעמית לידה, אחרי שהיא ברחה ממני רחוק, וכשהלכתי התקרבה בחזרה.
הצצתי עליה אוכלת, לאט לאט, מדוד, והיא נרתעה שוב. הביטה בי מביטה בה אוכלת.
כשהיא הפסיקה בגללי נכנסתי חזרה הבייתה, והצצתי עליה, אבל היא ידעה שאני שם, הרימה את עיניה כל פעם שראיתי אותה.
היא לא סיימה לאכול את הטונה, והמשיכה ליילל, ליד הארון חשמל, איפה שעד לפני כמה ימים היא הסתירה את הגורים שלה מפני הקור והאנשים הגדולים.
יצאתי אליה שוב. התיישבתי במרחק סביר ממנה, והבטתי בה. היא החליטה להתיישב על שטיח שנמצא בחוץ, שחשבתי לזרוק כבר מזמן כי הוא כבר מרופט, התיישבה, ונראתה כאילו היא נשענת מעט על אחוריה, ועיניה נעצמו, ואני המשכתי להביט עליה, אולי לחשתי דבר מה, אינני זוכרת, והיא נדמה, עיניה נעצמו, וראיתי כמה היא עייפה. ראיתי את הלאות מהחיפוש אחריהם, ראיתי את הייאוש שתקף אותה, ראיתי את היללות מתמסמסות בה, כאומרת, מה כבר ביקשתי.
היא הניחה עצמה אחורה, והשתתקה.
אני הבטתי בה עוד רגע, ניגבתי דמעה, נכנסתי הבייתה וסגרתי אחרי את הדלת.
הלוואי והיה יכול להיות לסיפור הזה סוף טוב.
אני נוחתת.
הכל מסביב מעורפל, מפוזר, או שמא זו אני..?
אני מרגישה איך הגוף שלי קמל, כואב, דואב את דאבתו חסרת המנוחה, משתוקק למים שיציפו אותו, שיצליפו בו, שירגיש אפילו יותר כואב מעכשיו.
זה אפשרי בכלל? אני תוהה לי.....
המיטה שלי מלאה עד אפס מקום. אין בה מקום לאף אחד.
לפעמים, אפילו בשבילי אין לה מקום. היא דוחקת בי, עוד ועוד, עד שאני נופלת ממנה, לרצפה, נחבטת במציאות הקרה בדמות הרצפה שלי.
ולרגעים, אפילו זו, הקרירה והישרה, נדמה כאילו הייתה מערסלת אותי בתוכה, כמו הייתה יכולה להפוך למעין שקערורית שכזו, ליפול מטה מטה אל עצמה, עד שהיא הופכת לאדמה חמה שנימוחה לי בין האצבעות ברגליים, ומכילה את כל גופי, כאילו חזרתי באחת לרחם אימי.
ואני מרגישה את החמימות שלה,
את ההכלה ההדדית של איברי גופי בגופה שלה,
נזכרת איך ההוויה מתחברת אליי, אל הגוף הנשי שלי, אל ההוויה הנשית שלי שלמדתי להכיר ולאהוב.
הלילה יש בשבילי מקום. במיטה. שלי.
חיוך. אחד כזה מהלב, לא רק מהשפתיים.
כל היום מרגיש לי לא נכון. אני לא יכולה ולנסוע עכשיו. עוד לא, עוד לא.
חכי עוד קצת. אני שומעת מתוכי קול שאומר לי כך בדיוק.
עוד קצת, עוד קצת, את תדעי מתי.
אני נכנסת למקלחת,
ומבחוץ אני שומעת את הגשם מתחיל.
חיכית לי, הוא לוחש לי..
ואני מתוך המקלחת עונה לו בחיוך ותו לא, נותנת למים הרותחים להציף את גופי ממנו והלאה,
להביא אותי לשיאים חדשים.
חיכיתי לך.
עכשיו אני יכולה לצאת.
ההורים שלי והירוק של הצפון תמיד מחיים בי משהו והורגים בי משהו אחר.
עכשיו הגיע הזמן לנסוע. לצאת.
אני רצה מפתח הבית לתוך האוטו,
כל גופי נוטף מים,
אני מתיישבת קדימה, והשיער מטפטף לי על הלחיים המחייכות, המתענגות,
ברק מבהיר לי את הדרך,
אני מרגישה כמו השחקנית הראשית בהצגת חיי.
כמה טוב לי.
כמה החיים מדהימים.
תודה שבאת, אני מרימה עיניים גדולות לגשם, ונענית במטח שלא נראה עוד כמוהו.
טוב שבאת.
😄
הפלגה לעת ערב,
כשחשוך,
כשאני מוארת.
בגיל 5 חודשים כבר התחלתי לזחול.
אמא תמיד אמרה שהייתי ילדה זריזה. הכל למדתי מהר, אולי זה בעוכריי.
בגיל 24 שנים אני שוב באותה הפוזיציה.
יושבת על אחורי הרגליים, הידיים מונחות על הרגליים שלי, הגב מוארך וגבוה, לגופי אני עוטה רק חוטיני שחור שמבליט את נכסיי, ושרשרת זהב ארוכה שמשתפלת ועומדת לה בין השדיים שלי, נהנית מהכרבול והחמימות שלהם.
יד אחת הולכת קדימה, יד ימין,
היא נוגעת ברצפה, הגב מתקשת בתגובה,
יד שמאל עוקבת אחרי הראשונה, כמהססת,
השפה ננשכת, מעט חזק מידיי,
הרגליים הולכות אחורנית, ואני על הברכיים עכשיו, שוב, כאילו חזרתי להיות בת 5 חודשים, לומדת לזחול.
אני רואה עיניים בורקות בתאווה אליי, מולי,
כמו עיניי חתול שזוהרות בחושך מול מכונית עוברת,
הן מבזיקות לי פחד, תשוקה, עוצמה,
ואני זוחלת אליהן.
מרגישה עצמי מטפטפת את דרכי אליהן.
כשאני מגיעה אל המקור,
יד יורדת ממרום גובהה, מלטפת את לחיי, ואני עודני בתנוחת הילדות, הטוסיק שלי מזדקר כמו מעצמו, מתחיל לנוע מצד לצד,
וראשי כמו מתכרבל בתוך היד שמלטפת אותי. כמו הייתי חתולה, מתפנקת לי על תשומת הלב והרכות.
השפתיים שלי מתחככות בכתפי, נפתחות עליה,
בזמן שמלטפים אותי.
ופתאום נמצא מאחוריי, מפלח את ישבניי, מחדיר אותו לתוכי,
והקשיחות, החוזקה, שמרטיטה אותי מעבר לדמיונות שלי,
ואני נעה וגונחת,
ויד מונחת לי על הפה, חזק, כדי שלא אתפרע וארעיש. אני נושכת את אותה היד וסוטרים לה. אני מלקקת אותה כמו ילדה טובה,
מכניסה אצבע אחת לתוך הפה שלי ועוצמת עיניים, מתענגת על תחושת המלאות שבי.
כולי מלאה עד אפס מקום,
נדהרת ודוהרת,
גוהרת וגונחת,
מקושתת וישרה כל כך,
מנוגדת ומתנגדת, ונאבקת, ומתענגת על כל שבריר מהחוזק והרכות שבדבר.
ברגע שארצה לגמור,
אני סוגרת את עצמי עליו, מחזיקה אותו בתוכי צמוד וצר, מתנועעת עד שאני שומעת ומרגישה את הגמירה שלו. הכי חזקה. כמו שאני אוהבת.
אחר כך אני מרשה לו..
והוא נהנה מהטעמים המשכרים שלי.
וכמו ילדה אני חוזרת לזחול,
יום אחד אני אצליח ללמוד גם ללכת. אני יודעת.
אני נסחפת למילים בבלוג אחד,
הוא מכה אותה בלי רחם, והמילים שלו קרות וכואבות, אני מרגישה את ההצלפות במילותיו כאילו נתן אותן בישבני שלי, אני מרגישה את הדמעות זולגות ממני כשם שזלגו מזו בסיפורו, אני מייבבת כמו ילדה קטנה, לא מבינה, איך, ולמה, ומה אני עושה פה בכלל?
הטומאה שלי בוערת בי חיה כרגע,
צריך לחתוך אותי עמוק,
לרסק את העצמות הקטנות האלו כדי שארגיש,
אם הייתי יכולה לצאת מעצמי הייתי עושה את זה כעת.
מביטה בי מבחוץ,
מתנפצת אל עיי חורבות מחשבותיי,
מתכרבלת בחוצפה שלי, מתבוססת באיי הגועל הפרטיים שלי,
הייתי יוצרת את עצמי, חדשה, מנטיפי הזהב של עוץ לי גוץ לי,
פותרת את עצמי מצרכים מדומים בשליטה וטמטומים למיניהם, הופכת בתוכי כדי להאיר קצת ממה שהיה בי פעם,
כדי להרים את האמת,
או מה שנדמה לי כאילו היה האמת,
ומרביצה לבנזונה שהכאיב לה ככה, שגרם לה לדמעות האלו, להשפלה הזו, רק כי זה מה שרצה באותו רגע.
"איש אחד יושב לבד בחדר.
הוא בודד.
הוא רוצה לכתוב סיפור.
והוא מתגעגע.
מתגעגע לתחושה הזאת של ליצור יש מיש.
כן, יש מיש.
כי יש מאין זה כשלגמרי ממציאים משהו.
זה לא שווה וזה גם לא ממש חוכמה.
אבל יש מיש זה כשאתה מגלה משהו שהיה קיים כל הזמן בתוכך, מגלה אותו בתוך התרחשות שאף פעם לא קרתה."
מתוך פתאום דפיקה בדלת/ אתגר קרת.
You have to cut me open so you could see the light.
The shadow overshadows it..
שנינו בפנים.
אתה פותח לי את הדלת,
למרות שנדמה כאילו היא נפתחה מאליה,
אתה אוחז בידי,
לפעמים מעצבן אותי שכשאני איתך אני מרשה לעצמי להיות כזו קטנה.
אתה ממשיך לאחוז בידי,
אתה פותח את פיך כדי לומר משהו,
ואני יודעת איך ברגע אחד קטן, אתה תבחר את המילים שלך כמו מתוך חלום,
תצרור לי אותן באוגדן שהוכן במיוחד בשבילי,
תגיש לי אותן, אוהבות וכנות, מלטפות ורכות,
ותאמר כמה אתה אוהב,
כמה אני חזקה,
כמה וכמה
וכמה..
אבל הדלת כבר פתוחה,
ואתה שותק.
אני מוציאה את כף רגלי הימנית,
במכוון? אין נים בגופי שיכול להיות טרוד בשאלה זו כרגע.
אני כל כך מפחדת,
להישאר ולעזוב,
ללכת ולדבוק בדרכי,
הגוף שלי רועד, אם מהרוחות שהחליטו לצאת בדיוק ברגע שפה נתתי להם פתח, נועצות בגבי סכיני תוכחה,
ואם מהכאב שמשתק כל חלק בגופי,
אני יודעת שאתה לא רוצה לעזוב אותי. לתת לי ללכת.
אני רואה את הפנים המיוסרות, אבל המחייכות והחמות שלך,
ניבטות אליי,
כמו מתוך בבואה רחוקה,
כאילו היית צל של עצמך, של מי שהכרתי ואהבתי,
ואני ניתקת ממך,
מפרידה את גופי מגופך,
את שללי שהיה פעם שללך,
ומחזירה עטרה ליושנה, לבדידותה.
אני רוצה לצעוק,
רוצה לצווח,
שיישמעו אותי, שיגיחו וירימו אותי,
אבל רק קול הרוח נשמע,
ופתאום הוא בא ומלטף בי,
אני נופלת מטה מטה,
כמו על ענן,
אני שטה על כנפי הדימיון,
פתאום שוכחת מכל הכאב הזה, מהדרך הארוכה אותה אני הולכת כבר כל כך הרבה זמן,
יחפה,
רטובה,
עייפה,
גוועת.
אני שוכחת,
ורק האור שלי ניבט לי ממולי.
אור השמש הנצחי.
איך את אוהבת את זה?
מסתובב.
שיעיף אותי, ויחבוט בי, שיכאיב לי ויפצע בי, שארגיש שאני חיה.
אני יושבת עליה, עגולה ומתערבלת, מערבלת את הריחות סביבי, הנוף רץ לי מול הפנים, תמונה מתחלפת בתמונה,
עד שהתמונות הופכות לכתמי צבעים, כתמי אנשים שהכתימו בי רגעים.
צרבו בי תחושות,
עגנו אצלי תקופה,
ואז שחררתי אותם לחופשי.
איך את אוהבת את זה?
כמו ציפור, רוכנת, מנקרת, מביטה למעלה, וכאילו לא מבינה מה היא עושה פה, פורשת כנפיים ועפה.
מאושרת וכואבת את הלבד המהותי שלה,
שלעד יהיה חלק ממנה.
שלעד יהיה שלה.
אז איך באמת אני אוהבת את זה?
אני אוהבת את זה רך, אני אוהבת את זה קשה, אני אוהבת את זה קשוח, עם מבט מצועף מכאב בעיניים גדולות, ועיניים שמביטות בי בערגה, ואהבה ענקית, אני אוהבת את זה נעים, אני אוהבת מפנק, אני אוהבת מתכרבל ונינוח, ומתוק. אני אוהבת את זה בועט, וסורר, ומורד, ולוחמני, כזה שידרוס אותי בעודי חיה, שיעלה ויציף ויבעט אותי למרומים, וכשאני עדיין באוויר ינחית עליי את כובד הבשורה. אני אוהבת את זה שקט שקט, אני אוהבת את זה לבדי.
לא משנה איך, אני אוהבת את הלבד שלי.
ורגע קטן שבו אני מתנתקת,
נותנת למחול השדים שלי לחולל בי שמות.
