Out there

רגל ימין מתרוממת
נצמדת כמו מאליה לחזה
הידיים פרושות ממני והלאה לצדדים
היא נפתחת,
מתרפקת על הכאב שברגע הזה
נמתחת, ארוכה, מימיני,
אני שולחת יד לבנה לצד שמאל,
לגעת באוויר הקריר שעוטף אותי משם,
היא נעמדת באוויר
נעצרת על פיסת רגע שנמצאת כאן עכשיו ולעולם לא תחזור שוב
אני מאריכה צוואר,
שולחת את הרגל לאחור,
הרגל השנייה מתיישרת לפוינט.
אני מצמיחה שורשים,
מרגישה איך גופי ניטע במקום בו אני ניצבת כרגע,
מרגישה איך הזעזוע מעביר בי שפטים.
גופי מרושת,
נמצא בכל מקום, מרגיש כל דבר
נוגע בכל כך הרבה,
כואב את רגעי הצמא,
מתענג על הרוויון הסופי שהוא מקבל מהאדמה.
וכמו אמא אדמה,
במחזוריות המרושעת שבה,
אני מתחילה להסתובב,
חגה סביבה, סביבי,
מעגלים מעגלים
מטורפים
ומטריפים בי
ואיש לא יכול לעצור בעדי.
ואש.

היא מתלקחת בתוכי,
ורחמנינוב סוחף אותי.
ואני איתו, באקסטזת החושים,
מרטיבה את האדמה מתחתיי,
מזיעה וגונחת,
נקרעת,
בין שתיקה לצעקה,
ביני לבינה,
הוורסטיליות שלי מנציחה בי,
מנצחת אותי,
אני נופלת פנימה,
וגומרת.

[

כמו דמעות שנופלות מריסים ארוכים, הלוואי והיו נשמעות לי כמו טיפות של גשם

שכחתי איך זה מרגיש שמחבקים אותי באהבה.
אהבה של קרבה, אהבה של שניים באמת אחת. שכחתי איך זה להביט בעיניים מאוהבות, מודה ומתוודה, שכחתי.
אני רוצה לצעוק אל הידיים האלו, אל תעזבו לרגע, לא שבעתי עדיין, אבל אני סותמת, כי אני יודעת.
כשאני אהיה נכונה ואמיתית, כשאני אגיע לאמת שלי, כשהתמונה שלי עם עצמי תושלם, רק אז אני אגיד.

כמו הכוס היחידה ששרדה אותי, הלוואי והייתה נראית לי כמו אחרון המכבים

שכחתי איך זה לכתוב. או שאולי שכחתי איך לכתוב פשוט.
מילים מוזרות יוצאות ממני, כאלו ששכחתי שהיו בי, בצורות משונות, יוצרות מתארים שלא הכרתי, פשוטים וחסרי כיוון.
אני רוצה למחוק, אבל אני יודעת. גם זה חלק מהפאזל שלי.


הדיסוננס הפנימי רק מתגבר בי, אבל אני יודעת.
ילדה טובה. אני מעודדת את עצמי להמשיך הלאה, לתקוף, להגן, לאהוב, לחבק, ללטף, להרוות, לגווע, לכאוב, לפצוע. לאהוב.
ואולי לא כל רגע אני מרגישה איך אני מתחזקת, אולי דברים לא קלים כמו שהם היו פעם, אבל אולי זה חלק מהמרדף. מהיופי שבו.

איש רחוק אמר לי פעם שהוא התאהב בי כי הייתי ילדה ואישה, מלאך ושטן.
הוא חזר ולחש זאת באוזניי, לגוף הילדותי של פעם, ללב הבוער.
עד אשר,
רפה גופי,
והלך שולל..............................



כי אני הראשונה והאחרונה
ואני מושא הסגידה ומושא הבוז
אני הזונה והקדושה
אני הרעיה והבתולה
אני האם והבת
אני זרועותיה של אמי
אני העקרה, וילדי רבים
אני הנשואה בכבוד והרווקה
אני היולדת ואני זו שמעולם לא ילדה
אני הנחמה על כאבי הלידה
אני הרעיה והבעל
והאיש שלי הוא מי שגידל אותי
אני אמו של אבי
אני אחותו של בעלי
והוא בני הדחוי
כבדוני תמיד
כי אני השערורייתית והמופלאה.

מזמור לאיזיס (מהמאה השלישית או הרביעית).

זה כמו להכניס את הראש מתחת למים
להרגיש איך האין, הכלום, מרוקן את כל החללים המלאים בי,
מתאווה להכיר אותי,
והעיניים פקוחות, מביטות בי ממעל, אל תוך הבבואה של עצמי,
והאוזניים במים,
מקשיבות לתהיות שהדחקתי, רואות אותי כפי שאני.

זה כמו לשכב על המים,
לתת לעצמי להיסחף אל גדותיי, שתמיד נדמו כאילו הן אי שם באופק, רחוקות,
עם האוזניים במים,
להקשיב לעצמי באמת.
וסוד אחד, שלחשו לי גלים, בלילה רחוק וכמוס. ומילים שלא נגמרות, מתלטפות בי, בועטות, גועשות ממני החוצה בפרץ, מלחמה, ואש מבעירה, וניצוצות, הבהיקונה.



כמו להכניס את הראש אל תוך המים,
להרגיש את השלווה עוטפת אותי,
ולנשום.

החדר סובב אותי,
השמש עדיין לא עלתה,
המוזיקה בכולי, גוערת, חופרת, נוברת, מסתירה אותי, שלא יראו..
אני נוטפת ריר שזב ממך על כולי אתמול בלילה,
מטפטפת את דרכי אל תוך החדר,
לחיים אדומות,
הירוקות בוהקות,
הן מקיפות אותי, פותחות אותי לכל האפשרויות האפשריות. ממתינות בלעג, שאפתח את העיניים שלי, שאציץ בהן.
אני מביטה באחת, ועוברת לשנייה, וכך אחת אחת הן מציפות, מציצות עליי, נוגעות במחושיי, מלטפות בכימורים, מפשיטות אותי מאלפי הפנים שהן יודעות שאני יכולה ללבוש, לכשארצה.

וכמו ילדה נזופה,
עם אף אחד קטן,
שריטה על הגב, סימן על הטוסיק,
ונשיקה אחת בפה,
אני מחייכת את אותו החיוך המסופק שלי.

והן,
בשקט,
בורחות לחוריהן,
משתתקות. נבוכות.

אותו הרגע שחיכיתי לו מתמהמה לבוא..
אני יושבת לבנה, משוכה באדום, רגל על רגל, הן מוצלבות ושוקטות, מפחדות להוכיח אותי אל מול האמת.
אני רוצה לראות את עצמי משתקפת, כמו בבואה בהירה בציור ישן בבית של סבתא, כמו רגע אחד שחלף והיה ואיננו עוד.
אני מחפשת את העיניים הירוקות הבוהקות שלי,
הן ניצתות בי בשנייה,
עוד שנייה תחלוף והחיוך יעלה ויציף בי, יעורר איזו גחמה פנימית, שובבות ילדותית,
אני ארד מהכיסא הגבוה,
סופסוף הן תיפתחנה,
ותגלנה,
כמה יצרית אני. כמה טבע, כמה יופי, כמה אהבה.

ובאותו הרגע, אני אהיה הכל ולא כלום. באותו הרגע בדיוק.
אצוד אותך במחשבתי, בגופי, אבעל את עצמי בעינייך,

אני תוהה לעצמי אם תוכל לעמוד בזה.
מהרהרת וקמה,
וחוזרת ומתיישבת,
רגליים לבנות,
צוואר ארוך,
שפתיים קטנות מלאות ערגה,
וגוף אחד עדוי תכשיטים,
מצלצלים,

כאילו הייתי מתנודדת ברוח,
מקבלת את האורחים ושבים, בחיבוק, בחום, הבייתה.