אני שמה לב, שאני מתעוררת עם כאב, אבל הכאב מיום ליום הוא שונה, על פי עניות דעתי אדם צריך להתאבל לפעמים, אני מתאבלת על מערכת היחסים עם עידו, זקוקה לתהליך הזה, משוועת לו, ברור לי שהוא יגמר, שזה רק תהליך, הפצע פתוח, אני מחטטת, אבל יודעת שיחד עם החיטוט אני מורחת בפנים פולידין נפשי, כזה שיחזק אותי, ועם זאת מרגישה חלשה מאוד...
הרצון לקום בבוקר נעלם, אני נאבקת עם עצמי כמו עם ילד קטן שלא רוצה ללכת לגן, מגלגלת לעצמי בראש מה יקרה אם לא אלך לעבודה, וזה נראה אפילו גרוע יותר, אחרי מאבקי כוחות קשים אני קמה מהמיטה, מנערת קורי שינה אחרונים במקלחת ויוצאת לעוד יום...הרצון לפגוש אנשים נעלם, אני קובעת עם חברות ומבטלת, רוצה רק להיות לבד...
מעודדת את עצמי עם כל יום, שהנה, שרדת את היום הקודם, לא נכנעת, לא התקשרת אליו, וסופרת את הימים, לידע כללי, זה היום העשירי, עשרה ימים שלא יצרתי איתו קשר, אבל מרגישה כמו אלכוהוליסט שנגמל, כל יום זו הרי התמודדות מחדש...
שאלתי את עצמי האם אני תולה את אושרי בו, ואני יודעת שלא, הייתי מאושרת לפניו אהייה מאושרת גם אחריו(ובלעדיו) אבל אהבה, אהבה זה רגש מתעתע, אתה לא יודע באמת מה אתה מרגיש...
"את חירותי
שמרתי לי אותך
כמו כוכב בסער
את חירותי
עזרת לי לעמוד
בכל כאב וצער.
ולצעוד בדרכי גורלי
עד תבוא גם עלי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה
וללכת ללכת
את חירותי
למען רצונך
את שבועותי הפרתי
את חירותי
לשמור בריתי איתך
את חולצתי מכרתי
סבלתי הרבה וכאבתי בלי די
רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי
ושלך רק הנני.
את חירותי
הורית לי לוותר
על תפנוקים ונועם
את חירותי
לימדת את ליבי
גם בבדידות לשמוח.
את שלימדת אותי לחייך
למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום
וללכת לי הלאה
את חירותי
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו
כך לבדי
ערקתי מהשביל
עליו פסעו רגלינו.
בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער"
מילים ולחן: ג'ורג' מוסטקי
גירסה עברית: יורם טהרלב
אולי אחרי הכל, האהבה היא סוהרת יפה שבתנועה רחבה נועלת את השער...
לפני 20 שנים. 27 באוקטובר 2004 בשעה 17:18