עד שכבר ספרתי, ועד שכבר עמדתי בזה... שעה אחרי שעידכנתי את הבלוג אתמול הוא התקשר... ועוד מחסוי, שלא אתחמק מהטלפון שלו, "תגידי את מתעלמת ממני?" שאל אותי, ואני כמו מטומטמת אמרתי לו, "לא מה פתאום"...
הקול שלו החזיר אותי בבת אחת לגעגועים, עד שכבר ספרתי את הימים ומיום ליום הרגשתי מחוזקת יותר... למה הוא היה חייב להרוס לי הכל?
אז דיברנו כמה דקות, לא משהו רציני, על הא ועל דא והרגשתי שהו מחכה שאומר לו משהו רציני יותר, הגיוני יותר מאיך שדיברתי איתו אבל פשוט לא יכולתי, שמעתי את הקול שלו ורציתי כ"כ שהוא יחבק אותי, סיימנו את השיחה.
ואני קיללתי אותו מצד אחד, איך הוא העז להפר את רצף הימים בלעדיו, ומצד שני חשתי אהבה וחמלה אליו, כ"כ רוצה אותו אבל כ"כ כועסת והוא אפילו לא יודע את זה, לא מבין את סערת הרגשות שאחזה בי כששמעתי את קולו...
ניסיתי לסיים את השיחה כמה שיותר מהר, אבל הוא בחושיו כבר הרגיש, "הכל בסדר?" שאל אותי, "כן" עניתי "הכל בסדר", לא רציתי לשתף אותו, לתת לו להרגיש עליונות, להיות מושפלת בגלל האהבה שלי אליו... סיימנו את השיחה, אני יודעת שהוא קלט אותי, יודע שאני מחביאה ממנו משהו אבל לא מצליח לשים את האצבע על העניין...
חלפו מספר דקות וזה גבר עלי, התקשרתי אליו, ושאלתי אם הוא רוצה לקפוץ אלי, הוא רצה אבל היה עייף, "אולי תבואי את אלי?" שאל, אמרתי לו שאני לא זזה מהבית, מוצאת עוד סדק לברוח מהבור שכמעט כריתי לעצמי, וכך נפרדנו שוב...
בלילה חלמתי עליו, לא זוכרת בדיוק מה, אבל לא ישנתי טוב, ובבוקר בכיתי, במקלחת, באוטובוס, מתחנת האוטובוס לעבודה...
"בחריפות הזאת
עוד יום, עוד יום
ובצפיפות הזאת
עוד יום, עוד יום.
החזאי מוסר את התחזית
משקעים, שינוי זרימה ורוחות תזזית
ויש כאן מקום לדמיון
עוד יום, עוד יום.
בהשתקפות הזאת
עוד יום, עוד יום
בהחשפות הזאת
עוד יום, עוד יום.
המלאכה מרובה והזמן קצר
ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר.
אמצע הדרך
ויש גם בזה נסיון
עוד יום, עוד יום"
מילים: רחל שפירא
לחן: מתי כספי
לפני 20 שנים. 28 באוקטובר 2004 בשעה 11:38
