זהו, נפתח הברז ולא מפסיק...
ביום שישי בעידודם של כמה מחבריי החלטתי לשלוח לעידו מייל, שלחתי לו חלק מהבלוג, כתבתי לו כמה אני אוהבת אותו ושאני חייבת תשובה חד משמעית, אני מוכנה לקבל "לא", אבל שיהיה ברור, שאני אוכל להגיד לעצמי, זהו, עשית ככל יכולתך, המשיכי הלאה...
אז שלחתי, ולמחרת(אם אני לא טועה, התבלבלו לי מאוד הימים) התקשרתי לשאול אם הגיע אליו המייל, אמר שהגיע חצי, לא התכוונתי לוותר, ואמרתי לו שאני שולחת שוב...
לא התקשרתי שוב לבדוק, הוא הבטיח תשובה, היא עדיין לא הגיעה...
הבכי הופך אט אט לבלתי נשלט, באופן מוזר, בהתחלה עוד יכולתי לשלוט בו, עכשיו, מתי שרק בא לו, בעבודה עם לקוח בטלפון, באוטובוס, בשיחה רגילה לחלוטין, אני פשוט לא מצליחה להפסיק אותו, כמו ברז שלא ניתן לסגור את השיבר שלו...
והכאב בלב...החותך, הצורב, זה שאי אפשר להיפטר ממנו גם בשינה, כי בשינה חולמים, בשינה עולה התת מודע, זה שאנחנו מתכחשים לו במהלך היום, לו רק הייתי יכולה לנוח ממנו בשינה, אבל לא.... הוא מישום מה, עובד 24 שעות 7 ימים בשבוע, וגם בחגים לא הייתה לו מנוחה, האמינו לי...
היד שסוחטת לי את הלב עדיין שם, אני מרגישה את המחנק שהיא משרה על ליבי, ובכל פעם שאני נושמת, זה כואב יותר, בבקרים נהייה קשה יותר ויותר לקום, בשביל מה? בשביל עוד יום של בכי?
נשארו כאן דברים שלו, חולצה, שני תחתונים וספר... עצוב לי לומר שאני עוד ישנה מחובקת עם התחתונים שלו, ואני יודעת, אני חייבת להחזיר לו אותם, אני סובלת ולא סובלת את הדברים שלו כאן, רוצה שישארו כאן כמין אחיזה מוזרה בו, או במה ששייך לו, ומצד שני רוצה להעיף אותו ואת הדברים שלו מהחיים שלי...
מאחר ואני אדם שמנסה להסיק מסקנות, ניסיתי גם לגבי העניין הזה, אז יש כמה מסקנות, אבל אני מודה כולן ספקולציות, אז ככה, מסקנה ראשונה: מאחר והבחור גרוש, עושה רושם שהוא "הקדים תרופה למכה" והחליט לעזוב אותי מהפחד שמא אעזוב אותו....
מסקנה שניה: הוא עושה חישוב עבור עצמו, מה הוא מפסיד מה הוא מרוויח מלהיות איתי או לא להיות איתי, (ותאמינו או לא, זה בסדר מבחינתי)ולכן תשובתו מתמהמהת...
אני קוראת את שכתבתי עד כאן וחושבת לעצמי, כמה פאטטית אני יכולה להיות... זה משנה בכלל?
רק שאני, אני כבר גזרתי את הדין, הבנתי כי עידו, בדרכו שלו, אמר לי מה הוא רוצה (או יותר נכון מה הוא לא רוצה) הוא לא רוצה אותי, ה"לא" מתחיל להיות ברור כשמש, לא?
"איך תאמרי לו ילדה
אמרת, אין לאן ללכת
הוא לא ידע
ואת כמו הרוח שותקת
והזמן שלך
אם רק תתני לו הוא יברח
והזמן שלך
אם רק תגעי ישאר איתך
אם זה הזמן שלך
המעגל אליו נקשרת לקראתך מונח
אם זה הזמן שלך
אז כשתלכי הדלת תיפתח
ולא הוא לא ישכח
תבטחי בו ילדה
ונשארת בגפו נתמכת
הוא בשלך
ואת באותו הקצב
והזמן שלך
אם רק תתני לו הוא יברח
והזמן שלך
אם רק תגעי ישאר איתך"
מילים ולחן: תום פטרובר - "היהודים"
לפני 20 שנים. 1 בנובמבר 2004 בשעה 18:15
