כמאמר המשפט התנכ"י "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו" האם יכול להתקיים מעבר לצד השוט?
אצל נשים המעברים יותר חלקים. הכרתי כאלו שעברו מנשלטות נרצועות לשולטות אכזריות. נשים שהחיים התאכזרות אליהם. גבר אלים. לאחר מכן שולט אלים.
ולאחר מכן גילו את עצמם כשולטות. או שמא רצו לפצות על תחושת הכאב וההשפלה שספגו ולהמיר את הידע שצברו כנשלטות לצד השני של השוט. מרגיש לא בריא.
גם בתנועה על פני המגדר נשים יותר פלואידיות. להמשך לנשים ואז לחזור לגברים טבעי יותר מגברים שיוצאים מהארון ונתקעים מחוץ לארון. החיבור הרגשי ללא כבלי החברה הוא יותר אותנטי.לזרום עם החיים. ללא הגדרות.
האמת שהצדדים הסדיסטים שלי מפחידים אותי. הרבה יותר מהצדדים המזוכיסטים שלי. רק כשקראתי בלוג של שולטת שמתארת את רגשות המצפון. האם אני כאישה ליברלית מאמינה בשיוון אוהבת להנות מכאב של אחרים?
להזיק לעצמי זה סבבה. אני משלם את המחיר. להזיק לאחרים זה כבר יותר מפחיד. גם מוסרית וגם פלילית. הזלזול של נשים במתחלפים רק הוריד לי את התשוקה. אבל עדיין כשזה מתפרץ אני מקבל שכרון חושים של שליטה טהורה. אוי כמה שאני טוב במשחק הזה.
השאלה האם אני נהנה מזה. יש משהו מאוד ממלא להיות פסיבי. לשלוט מלמטה. יותר להנות. פחות להתאמץ. אבל גם מרגיש יותר נחות. פחות מאצ'ו. פחות גבר. פרימיטיבי.
אף פעם לא באמת הבנתי דום ספייס. סאב ספייס מכיר. אבל הדום זה חוויה הרבה יותר ממכרת. העוצמה בידיים שלך. ההסללה החברתית והשובניזם לצידך. והגבול זה רק אתה. ואני לא מרגיש מוכן להחזיק את העוצמה הזאת.
אז היו את הפעמים שניסיתי לשלוט. מתוך סקרנות. הייתי ממש טוב אגרסיבי מתחשב ומדויק לפי הפידבקים. אבל לא באמת נהניתי. משהו הרגיש חסר. אולי זה היה חוסר הבגרות. חוסר הבשלות. חוסר המודעות. לא יודע.
התחלתי בתור נשלט. חלמתי להיות שולט. פרשתי להיות ונילי. לא רציתי לא לכאוב ולא להכאיב. אבל אחרי התנסות לאחרונה של שלישית שליטה הארד קור. ששלטו בי ואני שלטתי משהו נפתח לי. פתאום נהניתי מזה. הטריף אותי.
לא בא לי להיות פתטי. לצוד דרך הפטיש. בשביל זה יש את העולם האמיתי. שם זה הכי מעניין. הכי קשה והכי רחב. מוצא את עצמי נדלק מבלוגים של שולטות נשלטות שמוסיף לי על הפלואידיות המגדרית והראש החופשי.
זהו. מפחד, מתרגש. מדחיק, ולא יודע מה יהיה בעתיד.
