כשהדלת נפתחה, היא עמדה מולי — כמו פנטזיה שברחה מסרט פורנו עם בימוי אלוהי.
בלונדינית, גבוהה, גוף של בובה חיה: ישבן עגול, מותניים צרות, רגליים ארוכות עטופות בגרביוני רשת, שמלה קצרה מדי ומבט של מישהי שכבר החליטה שאני שלה.
היא לא חייכה.
לא שאלה איך אני.
רק הביטה עליי מלמעלה ולחשה בקול צרוד:
“תתפשט.”
הרגליים רעדו לי עוד לפני שנגעתי בחגורה.
כשהורדתי את המכנסיים, היא כבר שלפה את הזין שלה החוצה —
24 ס”מ של בשר אלוהי, ורידים בולטים, עבה, כבד, עומד כמו פטיש מוכן לרסק.
היא לא שאלה אם אני מוכן.
פשוט דחפה אותי אחורה למיטה, תפסה לי את הראש,
ואני הבנתי:
היא לא הולכת לזיין אותי — היא הולכת למחוק אותי.
היא התחילה עם הפה שלי.
זיינה לי את הפה כאילו זה לא שפתיים — אלא חור לשימוש.
הקצב לא הגיוני, הגרון שלי כבר לא ידע לנשום,
והיא? רק גנחה וצחקה:
“אתה לא זונה — אתה פשוט לא בן־אדם כשאני בתוכך.”
היא גמרה לי בגרון תוך שהיא מחזיקה לי את הראש בכוח.
לא נתנה לי לבלוע — רק לראות אותי משתנק.
ואז היא סטרה לי עם הזין שלה.
פעם. פעמיים. שלוש.
עד שהפנים שלי היו רטובים מהזרע ומהשפלה.
“עכשיו תתהפך.
הגרון שלך עשה עבודה יפה —
בוא נראה אם התחת שלך יכול לעמוד בקצב.”
כשהיא חדרה, זה לא היה מין.
זה היה פלישה.
היא תפסה אותי כמו חפץ, חדרה בכוח, כל דחיפה שלה שברה לי עוד חלק מהאשליה שאני שולט.
לא היה שיח.
לא היה דיאלוג.
רק מציאות אחת:
היא מזיינת.
ואני ניזיין.
כשהיא גמרה בפנים, היא נשכבה עליי, לחשה לי באוזן:
“אתה רכוש עכשיו.
לא תוכל לזיין מישהי אחרי זה —
כי אני חרוטה לך בזיכרון.
אתה תישאר כלב מלקק.”
אחר כך, כשהתקלחתי, הסתכלתי במראה.
העיניים שלי לא נראו אותו דבר.
היה שם משהו חדש.
כניעה. חיים.