זה התחיל בהודעה.
שלוש מילים:
“היום. תתכונן. אלה.”
ידעתי למה היא מתכוונת.
המקלחת הייתה ארוכה, כמעט טקסית. גילחתי כל זכר לעצמי.
שמתי את הקולר, התחתונים השקופים שהיא בחרה לי מראש, ורעדתי כל הדרך לדירה שלה.
הדלת לא הייתה נעולה.
היא אף פעם לא נועלת – היא פשוט ממתינה.
כשנכנסתי, היא לא אמרה שלום.
עמדה בגבה אליי, לבושה רק בשחור. עקבים, גרבוני רשת, מחוך סגור כמו כלוב.
יד אחת שלה החזיקה שוט, השנייה כוס יין.
“על הרצפה,” היא אמרה.
נשכבתי. חיכיתי.
היא לא נגעה בי. לא התקרבה. רק התחילה להלך סביבי לאט.
הטפטוף הראשון היה מהיין – קר, בדיוק על הגב.
“כלב לא שותה יין. הוא נשטף בו.”
אחר כך בא השוט.
קול הצלפה ראשון. כאילו חתכה את האוויר, לא את העור.
הפחד עלה. הזין עמד.
היא צחקה. “זה? זה לא שלך יותר. זה שלי עכשיו.”
היא קשרה אותי לתקרה, תלוי על ברכיים, ידיים פרושות.
הביאה את הוויברטור, את הפלאג, את המצבטים.
“אתה לא תשבור היום, נכון?”
לא עניתי. אסור היה לדבר בלי רשות.
אז היא דיברה:
“היום אני לא מענישה אותך. אני מפסלת אותך.”
היא גמרה עליי פעמיים – אחת כשחנקתי מרוב רעד, והשנייה כשבכיתי.
ואני? לא גמרתי בכלל.
רק עמדתי שם, תלוי, מסומן, מפוסל.
בסוף הערב היא ליטפה לי את הראש.
אמרה לי שהייתי טוב. לא מושלם. אבל טוב.
ואז, בלי להסתובב, אמרה:
“תחזור מחר. אני רוצה למחוק אותך עוד קצת.״