היא לא שאלה לשם שלי. רק אמרה:
“אתה תבוא. תיכנס. תתפשט. ותשתוק.”
הייתי צריך להגיב. לצחוק. לשחק אותה גבר.
אבל במקום זה כתבתי:
“כן, גבירה.”
כשהגעתי, הדלת הייתה פתוחה. בפנים – אור אדום רך, מוזיקת רקע איטית, וריח של עור ישן ווניל מר.
היא לא חייכה.
הסתכלה עליי כאילו אני מוצר שהוזמן מראש.
“עברת גבול שאתה לא מכיר. אין פה דרך חזרה.
אתה תכאיב. אתה תרגיש.
אבל אף פעם לא תהיה לבד בתוך זה. מובן?”
בלעתי רוק. הנהנתי.
היא הושיבה אותי עירום על הרצפה, עם הצווארון שכבר היה מוכן.
ברזל, עור, מילה חמה אחת – ואז סטירה. לא בשביל כאב, אלא בשביל סימן.
“אין צורך לשחק אותה גבר כאן,” היא לחשה.
“אני רואה אותך כבר מזמן בלי השריון.”
היא העבירה אצבע על הגב שלי, כאילו כותבת מילים שאסור לקרוא בקול.
כפתה עליי להתבונן בעצמי במראה, בזמן שהיא נגעה – לא בגוף שלי, אלא בשליטה שלי.
לקחה אותה ממני חתיכה אחר חתיכה, כאילו תמיד הייתה שלה.
ואני?
הייתי רק צליל נשימה בין הצלפות.
רק גוף שזז לפי התנועה שלה.
רק מילה שביקשה רשות להיות אמיתית: “עוד.”
אחר כך, היא הניחה אותי על המיטה כמו יצירה מוגמרת.
לא גמירה – יצירה.
היא לא נתנה לי לגמור.
רק לנשום.
לרצות.
לרעוד.
“אתה שלי עד שתזכור מי אתה,” היא אמרה.
ומאז… אני עדיין שוכב שם.
לפעמים בגוף, לפעמים רק בראש.
כל פעם שהיא אומרת את השם שלי בלי לקרוא לי.