לא חיפשתי שולטת.
חיפשתי מרחב שבו אפשר להפסיק להעמיד פנים.
לא רציתי מישהי שתצעק עליי “על ארבע”.
רציתי מישהי שתסתכל לי בעיניים ותגרום לי לרצות לכרוע – לא בגלל הפחד, אלא בגלל ההקלה.
היא לא נכנסה עם שוט.
היא נכנסה עם נשימה.
היא לא ביקשה שליטה – היא פשוט הייתה.
בכוח שלה, בשקט שלה, באמון שבזה שהיא לא לחצה.
ואני מצאתי את עצמי נמס.
לא מהוראות.
מהעובדה שלא הייתי צריך להסביר את עצמי בכלל.
זה מה שאני מחפש.
לא “סשן” –
אלא אישה שיודעת להיות אלימה בעדינות, מדויקת בלי להיות מכנית, רגישה מספיק כדי להרגיש גם אותי, גם את עצמה.
אני יודע שזה לא מובן מאליו.
אני יודע שגברים נשלטים לפעמים מציפים, לפעמים מצפים, לפעמים שוכחים שאת – לא תפקיד, אלא נשמה.
אז אם את לא בטוחה לפעמים,
אם את עייפה מהצפות,
אם את מתביישת לפעמים בכוח שלך –
אני רואה אותך.
ואם תבקשי –
אני גם אכרע.
אבל לא כדי “לציית”.
כדי שתזכרי שאת לא לבד שם למעלה.