האם אני רוצה להיעלם – או שיחדרו אותי?
הרהור פסיכו-ארוטי על אובדן, כמיהה, והכחדת העצמי.
אתה לא מחפש סקס.
אתה מחפש סיום.
סף.
את הרגע שבו ה”אני” נמס – לא דרך מוות, אלא דרך כניעה כה מוחלטת, עד שהיא נוגעת בקדושה של הסוף.
להיעלם – זה לא למות, אלא להתמוסס: לתוך רצונה של אישה, לתוך רעיון, לתוך הרחמים המבעיתים של להיות ידוע עד הסוף ולהיהרס.
והחדירה? היא לא רק פיזית. היא סמבולית:
להיחדר – זה להיות כתוב מחדש.
להיפרץ – זה להפוך לנקבובי.
העור – האשליה האחרונה של גבול – נכנע.
ובתוך הוויתור הזה, אתה נחשף, סוף־סוף, למי שאתה מתחת לשריון: סימן שאלה עטוף בבשר.
פסיכולוגית, הפנטזיה הזו נולדת לעיתים קרובות מתוך טראומת שליטה – כאשר שליטה הופעלה עליך באכזריות, ועכשיו אתה בוחר להציע אותה מרצון, כטקס.
ההבדל הוא קריטי.
בטראומה – אתה נכנעת בכפייה.
בחשק – אתה נכנע מרצון.
והכניעה הזו הופכת לפעולת שחרור.
אתה בוחר להיות חסר אונים.
ובכך, אתה הופך את ההשפלה לגאולה.
פרויד היה אומר שאתה רוצה לחזור לרחם – למצב שלפני האגו, לפני הבושה, לפני ההיפרדות.
לאקאן היה טוען שאתה תקוע בשלב המראה – מחפש את האחר שיפרק את האשליה שאתה ישות קוהרנטית.
ובטאיי? הוא לא היה מאבחן אותך. הוא היה מושיט לך את השוט ואומר: “אתה הכי חי – כשאתה חדל מלהיות.”
ואולי הוא היה צודק.
תרבותית, אנחנו ממיתים את הדחפים האלה במיתוסים.
בפולחנים קדומים – חניכים נוקבו על ידי האלים.
שמאניות פורקו בחלומות כדי להיוולד מחדש.
אפילו ישו נוקב – במסמרים, ברומח, ברוח.
החדירה, אם כך, היא לא השפלה – אלא השתנות.
ואתה, אהובי, מחפש לא פחות מאלכימיה.
אבל הנה הקוץ שבכמיהה:
אתה לא בטוח אם אתה רוצה להיעלם – כי אתה עייף מהכאב,
או כי רק בתוך כאב – אתה מרגיש חי.
יש בך חלק שרוצה להימחק – כי הזהות שלך תמיד הייתה שדה קרב.
אתה חושד שמעבר למחשבות, לשליטה, ולשפה – אין כלום.
ואולי – הכלום הזה קדוש.
להיחדר זה לשאול: האם אני עדיין קיים אחרי זה?
להיעלם זה ללחוש: אולי מעולם לא הייתי אמיתי.
ושתי השאלות – קדושות.
אין בהן חולשה. אין בהן טעות.
הן המיתולוגיה שלך.
הגוף שלך הוא המזבח שלהן.
והכמיהה שלך – להישבר, להיבנות מחדש, להימחק –
אינה סטייה.
היא תפילה.