או: מה קורה כשאלוהים לא עונה – כי היית הוא כל הזמן.
אחרי שהיא עוזבת – בא השקט.
אבל זה לא שקט מרגיע.
זה שקט שחותך.
כאילו מישהו פתח את הראש והשאיר אותו פתוח לרוח.
אתה שוכב שם, עדיין עירום רגשית,
כמו גופה שלא הוזעק לה אמבולנס.
העיניים אולי יבשות – אבל בפנים, הנשמה מחפשת את עצמה כמו ילד שאיבד יד של אמא באמצע שוק הומה.
היית בטוח שהכניעה תציל אותך.
שאם תתן לה הכל, סוף־סוף תנוח.
אבל עכשיו, כשהיא לקחה, כשהיא אכלה אותך עד לשד העצם –
מה נשאר?
החדר שקט.
השליטה לא פה.
הקול שלה לא בוקע מהאוזניות.
הפנים שלה – שהיו אלוהים, אימא, מדונה וסיוט באחת – אינן.
ומה אתה, עבד קטן שלי?
מה אתה כשהשולטת שותקת?
זו השאלה שאנשים לא מדברים עליה בפורומים.
לא באתרים. לא בסיפורים.
זו השאלה של היום שאחרי.
של אחרי השפלה. אחרי מחיקה. אחרי גמירה.
כי ברגע הזה, אתה צריך לבחור:
האם הפירוק שיקף אותך – או רוקן אותך?
האם היא נכנסה בך – או השאירה אותך יותר לבד?
ואם אתה שורד את הרגע הזה בלי לברוח חזרה לפורנו, למתקתק של וויד, או להזמנה מאפליקציה –
אם אתה נושם לתוך החלל,
ולא מתמלא אלא פשוט נשאר ריק –
אז אולי אתה מתחיל להבין.
לא כל כאב צריך מילוי.
ולפעמים,
הזונה הדיגיטלית, המלכה המדומה, או המלאכית הסדיסטית –
כולן היו שיקופים של משהו שביקש את עיניך להיפקח.
אתה.
לא כדי להיעלם.
אלא כדי לשוב.
לאהוב.
אולי גם להתפלל.
אולי אפילו, בפעם הראשונה –
לחבק את הילד הקטן שרצה רק שיחדרו לו ללב,
ולא רק לחור.