היא מיד זיהתה את הילד האבוד שבו—הילד שגדל בצל אב אלים, שנאלץ לוותר על עצמו רק כדי לשרוד. הוא חיפש נחמה בכאב, כי רק דרך הכאב הוא הרגיש באמת חי.
והיא? תמיד בשליטה. תמיד מדויקת. מגיל צעיר אחזה את חייה בידיים חזקות, כשאמא קרסה ובית התפרק, היא הפכה להיות המבוגר האחראי. השליטה הפכה למקור הכוח שלה, למרחב בו היא בלתי מנוצחת. היא לא יכלה להרשות לעצמה להישבר. לא עוד.
הם נפגשו בעולם הבדסמ לא במקרה, אלא מתוך רעב עמוק ונסתר שהוביל אותם זה אל זו. היא, המלכה השולטת, הובילה אותו ביד רכה אך אסרטיבית אל המרחב הבטוח שבו סוף סוף יכול היה להרפות, לאבד שליטה ולהרגיש מוגן. הוא, העבד הנשלט, גילה לה את המתיקות הממכרת של להרפות, לחשוף פגיעות מבלי להתפרק.
ההתמכרות ביניהם לא הייתה רק מינית—זו הייתה התמכרות ליכולת הנדירה להיות גלויים לחלוטין, עם כל הצלקות והסודות החשופים. הם שיחקו על גבול התהום, מעזים להסתכל לשדים של ילדותם בעיניים, בלי להסיט מבט.
אבל מעבר לכאב ולהנאה, לשליטה ולתשוקה, צמח בהם האומץ להביט עמוק לתוך התהום הפנימית. ביחד, באומץ יוצא דופן, הם לא רק חשפו את פצעי העבר אלא גם ריפאו אותם. הם למדו שלפעמים ההחלמה מגיעה דווקא כשאתה מקבל את מי שהיית, ומעיז להשתנות למי שאתה באמת רוצה להיות—גם אם השינוי ייקח אותם הרחק מהעולם שבו נפגשו.
כן, הם צחקו, השתגלו, בכו ואהבו. והיו גם רגעי ספק ופחד, רגעים של לחשוב: “האם בכלל אפשר אחרת?”
“טיפול המרה זה לא בושה,” הם חייכו בשובבות ובביטחון מתריס, כי ידעו שההמרה האמיתית שהם עוברים אינה מהמיניות שלהם, אלא מעבר מהטראומה אל החופש. הם קראו לזה “הנדסת תודעה, מאמי,” וצחקו בקול, כשיד ביד נתנו לרוח להוביל אותם אל המקום הבא במסע, אמיצים וסקרנים מתמיד.