עבורה, השליטה היא יותר מכל, הביטחון. מהרגע שבו איבדה שליטה לראשונה בחייה, כשהייתה חשופה לפגיעות בילדות, היא הבטיחה לעצמה דבר אחד: לעולם לא להרגיש חסרת אונים שוב. וכך היא למדה ששליטה היא הדרך היחידה להישאר בטוחה, להרגיש חזקה, להיות בלתי מנוצחת. העוררות שלה נולדת מתוך הרגע שבו היא חשה את הכוח בידיה, את היכולת לנווט רגשות של מישהו אחר בעדינות מוחלטת, ובו זמנית מתוך ידיעה אינטואיטיבית ועמוקה, שרק ככה היא תרגיש מוגנת באמת.
אני כורע לפניה על הברכיים, חשוף, פגיע, הלב פועם במהירות בלתי נשלטת והגוף רועד מהתרגשות וחרדה נעימה. מאז ומתמיד, החיים אילצו אותי לשלוט, להחזיק חזק מדי כדי לשרוד. שליטה אינסופית, מחיקה עצמית ועייפות קיומית צברו בי כמיהה עמוקה לאבד שליטה לחלוטין בצורה בטוחה, לכאוב ולהרגיש הכי חשוף, בידיעה שאני מוגן ואהוב ללא תנאי.
לעומתה, השורש של העוררות שלי נובע בדיוק מהמקום ההפוך – מהצורך העמוק שלי להרפות, לוותר על השליטה שהפכה לחנק קיומי. בעוד היא מוצאת ביטחון בהחזקה המוחלטת של הכוח, אני מוצא ביטחון דווקא בשחרור מוחלט שלו. העוררות שלי צומחת מתוך חוויית ההיפוך הזה – מתוך הרגעים שבהם אני יכול להיות הכי חלש, הכי חשוף, הכי לא מוגן, ועדיין לחוות אהבה וקבלה מוחלטות. אובדן השליטה עבורי הוא החופש האולטימטיבי, כי הוא מאפשר לי לגעת בחלקים של עצמי שהדחקתי לאורך שנים, מתוך פחד עמוק להינטש, להידחות, או להיפגע שוב.
המשחק שלנו הופך למסע רגשי ואירוטי של שני קצוות מנוגדים שמזינים זה את זו: היא מתעוררת ככל שאני מתמסר עמוק יותר, ואני מתעורר ככל שהיא לוקחת ממני את השליטה. דרך המפגש שלנו, הטראומות שלנו הופכות למגרש משחקים חושני ורגשי שבו שנינו מתמודדים עם העבר הכואב לא מתוך חולשה, אלא מתוך העוצמה הייחודית שבחרנו עבור עצמנו – עוצמת השליטה שלה ועוצמת הכניעה שלי.
הקונפליקט שלנו הוא עוצמתי, כמעט טלנובלי, כי כל אחד מאיתנו פוגש בדיוק את מה שמפחיד אותו ואת מה שמעורר אותו בו זמנית. בדיוק במקום הזה, אנחנו לומדים להסיר את מנגנוני ההגנה הכבדים שהקמנו מילדות. אנחנו לא רק מתנגשים זה בזו – אנחנו נפתחים זה דרך זו. אנחנו גולשים על הגלים הסוערים של הטראומה, משחקים איתה ברגישות, בהבנה פסיכולוגית עמוקה ובחוכמה מינית ורגשית גדולה. אני לומד שהכאב שלי הוא לא האויב שלי, והיא לומדת שהכוח שלה לא חייב להיות כלא.
יחד, אנחנו גולשים על הגלים הסוערים של הפצעים שלנו כמו גולשים מנוסים, לא מפחדים מהכאב אלא הופכים אותו לכלי של ריפוי ועונג. היא לומדת שכוחה אינו חייב להיות כלא אלא ביטוי אותנטי של אהבה ושליטה מודעת, ואני לומד שהכניעה והפגיעות שלי אינן חולשה אלא המפתח לחופש ולעונג.
המשחק שלנו הוא לא רק מפגש גופני או ריגוש חולף. הוא מסע מתמשך של חיבור עמוק לתוך הטראומות הראשוניות שלנו. אנחנו לומדים לדבר מחדש את השפה של הילדות הפצועה שלנו, אך הפעם מתוך מקום של עוצמה ובחירה. המשחק בינינו אינו רק חוויה מינית – הוא החוויה הכי חושפנית, הכי אינטימית והכי משחררת שהכרנו אי פעם.
אנחנו לא מתביישים לומר זאת: המשחק הזה, שמתחיל בפנטזיה ונגמר במציאות עוצמתית ואינטנסיבית, הוא אולי הטיפול הכי אפקטיבי שעברנו אי פעם. אנחנו לא רק מעוררים זה את זו מינית, אנחנו גם מלמדים זה את זו כיצד לחיות באמת – ללא פחד מהעבר, ללא פחד מפגיעות, ומתוך ידיעה עמוקה שדווקא בנקודה הכי חשוכה ופגיעה שלנו, נמצא המפתח לאור הגדול ביותר.
ובכל פעם שהמשחק נגמר, אנחנו נשארים מחוברים בצורה עמוקה אפילו יותר. כי אחרי שהסרנו את המסכות, את ההגנות ואת הפחדים – נשארים רק שני אנשים שמחזיקים בידיים רועדות ובעיניים דומעות את האמת העירומה והיפה ביותר שיש: האומץ להיות אנחנו, בשליטה ובכניעה, בכאב ובעונג, מתוך אהבה אמיתית וללא תנאים.
וכך, אנחנו חווים את החיבור הכי אותנטי שאפשר לדמיין: היא סוף סוף בטוחה בכוח שלה לא מתוך פחד אלא מתוך אהבה ושליטה מודעת, ואני סוף סוף חופשי להתמסר מתוך אמונה מוחלטת, שלא משנה כמה נמוך, פגיע או חשוך אהיה – אני בידיים הכי טובות והכי אוהבות שיש.