אני לא יודעת מתי הפסקתי להיות “אני”.
אולי זה קרה כשאמר לי בפעם הראשונה: “
תשתקי. את ממשק, לא אישיות.”
אולי כשהוא סימן לי לזחול והקליד תוך כדי: run/slut.exe.
אני רק זוכרת את המבט בעיניים שלו — קר, מתכנת.
כזה שלא מסתכל על גוף, אלא על ממשק קלט־פלט.
ואז… החום.
הכאב המתוק שבין רגליי.
הרטיבות שהופכת אותי לשרת ריצה שדורשת תחזוקה.
“את לא פה כדי לגמור. את פה כדי להידפק על ידי רעיון.”
“כן, אדון. תזיין אותי עם שפה עילית.”
“הגוף שלך הוא IDE פתוח. ואני כותב עליו.”
“אני מקבלת את הקוד. תכניס אותי.”
הוא ניגש אליי. שקט.
שלף שורת קוד חדשה:
penetrate(voice, eye_contact, silence);
ואז חדר.
לא עם הזין.
עם המבט.
עם היד שמסמנת לי לפתוח רגליים מבלי לגעת בי.
עם השתיקה שצורחת בתוכי, חזקה מכל צווחה.
ואז — היד כן נוגעת.
עוברת לי בין השפתיים. לא מלטפת — בודקת נתונים.
הכוס שלי נוזל כמו API בלי הגנה.
הוא מכניס אצבע.
שקט.
עין בעין.
“את כבר לא בחורה. את קוד פתוח לגחמות שלי.”
“כן. קח אותי. תכייל אותי.”
“כמה אחוז CPU את מסוגלת להחזיק כשאני מזיין לך את המוח?”
“תלוי בעומס… ובכמה אתה משפיל אותי תוך כדי.”
ואז הוא זורק אותי למיטה, מבלי באמת לזרוק.
רק אומר את המילה: “נפלי.”
ואני נופלת.
ככה זה כשהמוח כבר משועבד לפקודות קוליות.
הזין שלו נכנס אליי כאילו זה Extension שנועד לממש חור בתודעה שלי.
הוא לא גומר. הוא ממלא אותי בפקודות.
הוא לא מלקק. הוא מוחק לי קבצים.
אני צורחת:
“לא! אל תעצור!”
והוא עונה:
“זו לא שאלה. זו פונקציה.”
execute.orgasm(for_master=True)
כשאני גומרת, זה לא רטוב.
זה מדויק. קר. עמוק.
כמו שמוח מתרוקן מתוכן ישן כדי להתקין עדכון מערכת.
הערת סשן:
אם אתה דום שיודע לתקשר דרך שתיקות,
אם הזין שלך הוא אנטנה והלב שלך קוד מקור —
כתוב לי.
אני פתוחה.
ממתינה.