יש משהו כל כך אינטימי ברגע הזה שבו אני משחרר.
לא משחרר כמו ב”יאללה, אני זורם”.
אני מדבר על שחרור אמיתי.
הסוג שמתחיל עוד לפני שהיא נוגעת בי.
הסוג שבו אני יושב לבד בבית, עירום, אולי על המיטה, אולי על הרצפה, וחושב רק דבר אחד:
מה היא הולכת לעשות לי הפעם?
יש סשנים שמתחילים בגבול.
ולפעמים, דווקא שם, בגבול הכי אינטימי, הכי פגיע — קורה הקסם.
סשן אנאלי בשבילי הוא לא רק גירוי פיזי. הוא טקס.
חוויה שלמה.
הוא דורש ממני משהו אחר.
פתיחות. הקשבה. רגש. שליטה — שלה, לא שלי.
כמו כל דבר שדורש כניעה, גם כאן, ההכנה מתחילה בראש.
אני רוצה שזה יקרה? ברור.
אבל אני לא מכתיב את התנאים.
אני לא שואל שאלות.
אני לא מנסה “להתכונן אליה”.
אני פשוט לומד לנשום לתוך הלא נודע.
וכשהיא אומרת “תתכונן”, היא לא מתכוונת לסתם מקלחת.
היא מתכוונת להוריד רעשים. לנקות ציפיות. לסגור את הטלפון.
ולפתוח.
את הגוף.
את הראש.לא כי היא חודרת אותי.
אלא כי אני הופך לפתח.
פתח למשחק.
פתח לכוח.
פתח לשקט שלה.
בסוף, סשן טוב לא מתחיל בחדירה, ולא נגמר בה.
הוא מתחיל באמון,
ונשאר בזיכרון —
כשהגוף עוד רועד,
כשהנפש עוד מרגישה שייכת.
ואז, כשאני שוכב, מנסה לארגן את המחשבות,
כשהלב עדיין דופק מהר מדי,
וכשהשרירים אומרים לה תודה —
היא מתקרבת, לוחשת, כמעט בלי קול,
אוהבת אותך כשאתה הכי מחובר לעצמך.