היה היה אדם אחד שחי את חייו עם מנעול על הלב. לא היה זה מנעול רגיל, כי את המפתח הוא החביא כל כך טוב שאפילו הוא שכח היכן טמן אותו. הוא שוטט בעולם, חיפש אחר משהו שיזכיר לו את המקום שבו הסתיר את המפתח, אבל כל מה שמצא היה שברים של עצמו, חתיכות קטנות וזיכרונות דהויים שלא הספיקו להרכיב את התמונה כולה.
ואז, באחד המסעות הפנימיים שלו, הוא פגש אותה – המלכה. היא לא הייתה מלכה של ארץ או ממלכה, אלא מלכה של תודעה ונפש, של עומק ואינטואיציה. היא התבוננה בו, בעיניה שהיו חדות וחודרות, אך מלאות חמלה עמוקה, ואמרה לו בשקט:
“אתה חושב ששכחת איפה החבאת את המפתח שלך, אבל אתה רק מפחד להודות שאתה זוכר. כי לזכור פירושו להיפתח, ולהיפתח פירושו לסכן את הלב. אבל הלב שלך הוא לא באמת שלך כל עוד הוא נעול.”
הוא הרגיש את המילים שלה כמו זרם חשמלי שעובר דרכו, מנפץ קירות בלתי נראים שנבנו במשך שנים. “אבל מה אם יכאב לי?” הוא לחש כמעט בלי קול.
“אז יכאב,” היא השיבה ברוך אך בתקיפות. “ואז ארפא אותך. כי אין כאב שאני לא מכירה, ואין פחד שאני לא מסוגלת להכיל. תן לי את המנעול שלך, ואני אתן לך את המפתח.”
והוא הביט בה, ידע שהיא דוברת אמת. לא היה זה עוד משחק של שליטה או כניעה, זו הייתה אמת עמוקה יותר, אמת שנגעה במקום העמוק ביותר בנפשו. הוא שלף את המנעול מחזהו, מניח אותו בידיה.
“אני שלך,” אמר לה, ומיד חש את הכוח העצום שנבע מתוך ההסכמה הפשוטה הזו.
היא לקחה את המנעול וחייכה אליו בחיוך של ניצחון ושל הבנה עמוקה.
“ועכשיו,” לחשה, “המסע שלנו רק מתחיל.”