באחד הלילות החמים של יפו העתיקה, בחדר נסתר וחשוך מאחורי וילונות משי כהים וכבדים, המתינה שרה, שולטת יהודייה חרדית בעלת עיניים עמוקות וחודרות, אישה מסתורית שקסמה הילך אימים על כל מי שפגש אותה. שערה השחור, הארוך והמבריק גלש ברכות על כתפיה, ושמלתה השחורה והצנועה, ששוליה רפרפו קלות ברוח הקלה שנכנסה מהחלון, חשפה רק קמצוץ של עור בהיר וקטיפתי. צעיף משי כהה היה כרוך סביב צווארה, מסתיר ומגלה בעדינות חושנית.
מוחמד, שיח’ ערבי מוסלמי בעל השפעה וכוח רב, דמות מוכרת ומכובדת בקהילה שלו ביפו, נכנס בשקט חריג, כמעט מהוסס. הריח העשיר של קטורת ותבלינים אקזוטיים מילא את החדר, מחזק את האווירה האסורה והאסרטיבית. כשהוא הביט בה, היא לא זעה ולא חייכה. מבטיהם הצטלבו ברגע טעון של מתח וציפייה. הוא מיד השפיל את מבטו, מבט שנשא בתוכו הודאה מוקדמת בכניעה מוחלטת.
“על ברכיך,” קולה היה שקט אך חד כסכין, סמכותו מנפצת כל התנגדות אפשרית.
מוחמד ציית בלי להסס, גופו החזק והגדול יורד לאט לאט על ברכיו מול האישה העוצמתית הזו. הוא הרגיש לראשונה בחייו חסר אונים, חסר שליטה, אך בצורה מוזרה – גם חופשי. שרה התקרבה אליו בצעדים איטיים, כמעט אכזריים, אצבעותיה העדינות והארוכות מלטפות ברכות מצמררת את פניו, זקנו, צווארו וכתפיו הרחבות.
“אתה רגיל להיות זה שנותן את הפקודות,” היא לחשה לאוזנו, קולה חם ומפתה כמו משי על עורו. “הלילה, תלמד איך זה מרגיש לקבל אותן.”
היא סובבה אותו לאט, מתענגת על הכוח ועל ההתרגשות שהייתה תלויה באוויר. ידיה אחזו בסנטרו בחוזקה, מאלצות אותו להביט לה בעיניים, ולראות בהן את ההבטחה לאובדן שליטה מוחלט. “תגיד לי, שיח’, אתה מוכן לוותר על כל מה שהכרת, על כל הכבוד והכוח, למען רגע אחד של כניעה?”
“כן, גבירתי,” לחש מוחמד, קולו רועד מעט אך נחוש להיכנע עד הסוף.
חיוך אכזרי קטן עלה על שפתיה. היא הוליכה אותו אל שולחן עץ עתיק, מעוטר פיתוחים וסמלים עתיקים, והורתה לו להתפשט. מוחמד הסיר באיטיות את בגדיו המפוארים, מרגיש פגיע וחשוף תחת מבטה החודר של שרה.
“הלילה הזה, אתה לא שיח’. הלילה הזה אתה שלי בלבד,” היא אמרה בקול תקיף ורך בו זמנית, והחלה לגלות לו באיטיות מכאיבה ומענגת את הגבולות החדשים של הכאב וההנאה.
ההצלפות הראשונות נפלו על גופו, חדות ומדויקות. כל מכה הביאה איתה כאב משחרר, מלווה בגלים של עונג מתעצם. מוחמד התקפל, רעד, אך לא התנגד. הוא התחנן בלחש שבור, “עוד, גבירתי, עוד,” ודמעות החלו לזלוג מעיניו. שרה הגבירה את עוצמת ההצלפות ועברה לפייסטינג אכזרי אך ממכר, דוחפת את פניו לתוך רכותה בכוח ובתקיפות חסרת רחמים, מחייבת אותו לחוות את טעמה, נשימתו נחסמת לרגעים מתוקים של שליטה מוחלטת.
היא התיישבה עליו, רוכבת עליו בעוצמה, מכריחה אותו להביט בעיניה, לחוש את השליטה המוחלטת שלה, את משקלה הלוחץ אותו מטה, חסר אונים, תחת שליטתה המוחלטת.
מוחמד נשבר לבסוף, הבכי בקע מעמקי נשמתו, מלווה בזעקות של שחרור עמוק ונדיר. שרה חייכה ברוך, אספה אותו לזרועותיה, מלטפת ומרגיעה אותו, נותנת לו רגעי חסד של נחמה ורכות. ואז, כשהוא כבר בוטח בה לחלוטין, היא שוב השתנתה, קושרת אליו סטרפ-און מרשים ומבעילה אותו בתשוקה פראית וחסרת רחמים, מראה לו מי באמת אדון הלילה הזה.
בסיום הסשן, האווירה השתנתה שוב, ושרה חזרה להיות מאמי דום האוהבת והאכפתית. היא חיבקה את מוחמד בעדינות רבה, ליטפה את ראשו, לחשה לו מילות עידוד ונחמה, מעניקה לו את הטיפול המסור והרך ביותר. הוא התכרבל בזרועותיה, מרגיש תחושת ביטחון ואושר שמעולם לא ידע כמותה, יודע שהמסע הזה ישאיר בו חותם בלתי נשכח.