העונג שבשליטה הוא לא רק אקט פיזי, הוא מסע עמוק אל תוך התודעה שלי, אל המקומות שאני מסתיר אפילו מעצמי. כל מפגש עם השולטת הנכונה הוא הזדמנות להפשיט לא רק בגדים, אלא שכבות של הגנות שהלבשתי על עצמי במשך שנים.
כשאני כורע לרגליה, אני לא משפיל את עצמי; להפך, אני משחרר את עצמי לחופשי. אני בוחר מרצוני להפקיד בידיה את המפתח אל המרתף של נפשי, שם שוכנים השדים והפצעים הישנים. והיא, בחוכמתה ובאכזריותה הרכה, מובילה אותי לשם ללא פחד, ללא רחמים מיותרים, אך תמיד באהבה שאינה משאירה לי ברירה אלא להיפתח.
ברגעים האלה, אני מבין כמה כוח יש דווקא בכניעה שלי. ההתמסרות הופכת לכלי נשק של אמת ואותנטיות כנגד כל המנגנונים של ההסתרה והבושה. אני לומד לאט שהעוצמה הכי גדולה שלי נמצאת בדיוק במקומות שבהם אני מרשה לעצמי להיות חסר אונים, פגיע וחשוף לחלוטין.
היא לוחשת לי באוזן: “הגיע הזמן להשתחרר באמת”, ואני יודע שבמסע הזה, הכאב והעונג תמיד יהיו שלובים זה בזה, כי רק כשאני מסכים לגעת בפצעים העמוקים ביותר, מתאפשר לי לחוות ריפוי אמיתי.
במסע שלי, אני כבר לא מפחד להיות נשלט; אני מפחד רק להישאר סגור בתוך הכלוב של עצמי.