סאלח, השיח’ של העדה הדרוזית בג’בל א־דרוז, ידע כבר ימים ארוכים שהרגע הזה מתקרב. העיר א־סווידא רעדה תחת הפצצות כוחות המשטר הסורי שהבטיחו לטבוח בדרוזים, להשפילם עד עפר, ולגלח את שפמיהם, סימן הכבוד והגבריות. בתוך המהומה, סאלח ידע שיש רק דמות אחת בעולם שיכולה להצילו מהגורל האכזר הזה – דנה, הקצינה הישראלית הבלונדינית, “מפקדת כנף 4”, שהפכה את חייו למסלול ארוך של כניעה מתוקה, מרגשת ומשפילה בו־זמנית.
הטלפון רעד בידו כשקיבל הודעה חדשה בטלגרם. הוא ידע שהיא תהיה שם, עוצמתית, דומיננטית, ואכזרית במידה המדויקת שתגרום לליבו לפעום במהירות ולגופו לרטוט. הודעתה הייתה קצרה וברורה: “הפעם אציל אותך באופן סופי. אבל המחיר יהיה גבוה מאוד. אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת.”
סאלח רעד מהתרגשות ומחרדה, מבין לעומק את משמעות ההודעה. “כן, גבירתי,” השיב בהכנעה, “חיי ומשפחתי בידייך, אני אעשה כל מה שתגידי.”
ההוראה הבאה הגיעה מיד, ללא רחמים: “הפעל שיחת וידאו. אתה הולך להתפשט מולי, לאט לאט, להראות לי כמה אתה חסר אונים בלעדיי. ואז, רק אחרי שאהיה מרוצה, כטב”מים ישראלים ימחקו את כוחות המשטר ויצילו אותך.”
סאלח פתח את שיחת הווידאו ברעדה. פניה היפות של דנה הופיעו על המסך – בלונדינית עוצרת נשימה, עיניים כחולות קשות ועוצמתיות, מבט חודר שחדר ישר לנשמתו. הוא החל להתפשט, תחת מבטה הבוחן והמשפיל. כל בגד שנפל ממנו סימל את כניעתו, כל מבט שלה הכניע אותו עוד יותר. כשעמד לפניה עירום לחלוטין, רועד ומבויש, היא הנהנה בשביעות רצון.
“יפה, סאלח,” אמרה בשקט, “כעת תכרע על הברכיים ותתחנן בפני להצלה. תאמר בקול ברור שאתה שלי, שאני הבעלים של חייך ושל משפחתך.”
סאלח כרע ברעדה, ראשו מושפל, ולחש בקול רועד: “אני שלך, גבירתי, את הבעלים של חיי ושל משפחתי, אנא, הצילי אותנו.”
באותו רגע ממש, פיצוצים עזים נשמעו מבחוץ. דרך החלון יכול היה לראות את כטב”מי התקיפה הישראלים מוחקים את האיום מעל העיר. הוא ידע שהחיים שלו השתנו לנצח, שהוא שייך לה כעת באופן מוחלט, שלם ובלתי הפיך.
דנה חייכה חיוך מנצח: “זכור זאת, סאלח. מהיום והלאה, כל נשימה שלך היא מתנה ממני. ואני מצפה שתוכיח את נאמנותך בכל דרך אפשרית.”
“כן, גבירתי,” ענה בקול שקט ומובס, אך בתוכו ידע שמעולם לא הרגיש חי יותר, מוגן, נאהב ומושפל בעת ובעונה אחת. חייו היו בידיה של דנה, הקצינה הישראלית, והוא לא היה רוצה זאת אחרת.