יש רגעים במפגש מיני שלא שייכים רק לעור, לקשירה או למשחקי כוח. אלו רגעים נדירים של אורגזמה שבהם כל הרבדים. הגוף, התודעה, התרבות והגנים עצמם, החיים. מתלכדים לחיבור אחד שמרגיש כמו היקום מתכווץ לנשימה משותפת.
בבדס”מ זה בולט במיוחד. השליטה והכניעה מחדדות את הניגודים, מותחות את העצבים עד לקצה, ואז קורה הפלא: בתוך הכאב והעונג, בתוך המילים והשתיקות, נוצרת תחושת “בית” קדום. כאילו התרבות של אבות ואמהות, הפחדים שירשנו, המיתוסים שסחבנו, והקוד הגנטי שממשיך את דרכו כולם מתערבבים באקט מיני אחד, שמרגיש גם אישי וגם קולקטיבי.
ההריון. לא רק ההריון הביולוגי, אלא ההריון הרעיוני, האפשרות ללדת מתוכנו זהות חדשה, עתיד חדש. כשאנחנו משחקים עם הצלפות, סימנים, זיעה. משחקים עם ההיסטוריה שלנו, עם הדנ”א שנכתב עלינו. הרגע שבו נזרע זרע, ממשי או סימבולי. נשמע לא פחות ממחרמן: זה הרגע שבו גוף פרטי הופך לכלי של המשכיות, של חיבור תרבותי, של סיפור שעובר הלאה.
יש שיקראו לזה “פולחן קדום”. אחרים יראו בזה פסיכונאוטיקה מינית, חוויה טרנסצנדנטית שבה הקוסמי נכנס למיטה. אבל כולנו, מי שנגע ברגע הזה, יודעים: מדובר בחיבור שמעבר למין. זה המפגש שבו תשוקה, כאב, גנטיקה, תרבות והיסטוריה מתעגלים יחד למשהו שדומה מאוד לבריאה עצמה.