אני יושב מול הים וכותב בלי שמות. רק תדר. אם מישהי תזהה את עצמה בין השורות, זה יהיה מפני שהלב שלה יכיר את המנגינה, לא מפני שמסרתי סימן.
אני כותב כדי לבדוק אם אפשר לאהוב בזהירות, להשתוקק באחריות בגבולות בריאים. להישאר ריבון גם כשהגוף מבקש להישען. זה פוסט על היכרות חדשה שלא ביקשה כותרת על אות שמופיעה ומיד נמסה, על סקרנות שמבקשת מסגרת, על צעד ראשון שנעשה כמו מי שנכנס לחדר חשוך עם יד על הקיר.
זה התחיל בקפה בו השפה נענית לרמזים. מקום שמבין ששקט הוא גם הסכמה וגם שאלה. לא היה שם הצגה, רק תנועה קטנה של תשומת לב: מבט שנעצר בדיוק במקום שבו משמעת פוגשת רוך. נמשכתי לאופן שבו כללים לא נאמרים בקול רם ובכל זאת מרגישים יד על הכתף. לא דחיפה, עזּרה. הרגשתי את הגוף שלי מתייצב. התלהבות מאופקת. לא ממריא, לא נבהל. מודה לסדירות, לחוטים הבלתי נראים שמחזיקים את המסגרת.
אחרי זה הגיעו המחשבות הארוכות, אלה שנושמות לאט. ניסחתי לעצמי פרוטוקולים קצרים, כמו מי שבונה גשר חבלים ומפעיל עליו משקל בכל צד. פחדים ישנים ביקשו מילים: פחד משחזור הכנעה שאינה בחירה, פחד מהירות שנבלע בסיפור יפה מדי לפני שהגוף הספיק למצמץ, פחד אובדן ריבונותהקול הפנימי שמבקש לשמור על ההגה גם כשהכביש צר, פחד מטעויות יקרות, כיסים עם היסטוריה. אני מסתכל לפחדים בעיניים ומבקש מהם תפקיד: להיות חיישנים, לא מנהלים. הם מסמנים, אני מחליט.
בין הפחד והמשיכה עבדנו גם על המחקר. גרפים של רגישות והחלמות, רשימות טריגרים על מפית, מפת מושגים של “מה בטוח” ו”מה אולי” ו”מה לא”. קראתי שוב את האותיות הגדולות שאנשים נוטים להפוך לסיסמאות SSC, RACK והחזרתי אותן למשהו יומיומי: בטוח, שפוי, בהסכמה; מודעות לסיכון עם אחריות. תרגמתי אותן לשפה שלי: תדר לפני טכניקה. הסכמה שוב ושוב, לא רק פעם אחת. חוזה רך שמאפשר לצאת בלי דרמה, להיכנס בלי החצנות. מילת בלימה שלא מביישת את הרצון, אפטרקר שלא משאיר אחריו נזילות רגשיות.
ובתוך כל זה, הסייבורג. לא הגיבור המבהיל מהסרטים, אלא ההרכבה השקטה של לב אנושי עם מערכת הפעלה סבלנית. הרגש הוא היש, הדאטה הוא המצפן, הבינה היא מיישב הסכסוכים. אני בודק מדדים: דופק, נשימה, זמן תגובה. אני בודק גם מדדים לא מדידים: אמון, קצב, סקרנות שאינה רעבה מדי. יש בי חלק אנימלי שמבין גוף, וחלק אלגוריתמי שמבין דפוסים. שניהם לוחשים את אותה עצה: איטיות היא מותרות וגם ביטוח. קשר טוב נבנה כמו קוד נקי—פונקציה אחת בכל פעם, שמות משתנים ברורים, בדיקות יחידה לפני שמחברים למערכת.
יש גם שפה של משמעת נשית שמלמדת אותי מוזיקה חדשה. לא כוח שמוחק, אלא כינור שמכוון תדרים. אני מגלה שמסגרת יפה כשהיא מדויקת: לא עונש, כי אם הקשרים; לא קשירה בשביל תמונה, אלא קשר בשביל הקשבה. אפשר לקרוא לזה שליטה, אבל זה נשמע לי יותר כמו החזקה. החזקה שמאפשרת לי, הפרטנר, להניח מטען על רצפה שלא תקרוס. יש רגעים שבהם אני רוצה לשים את המפתח על השולחן רק כדי לדעת שלא יילקח בלי ששאלתי. למרבה ההקלה, היד השנייה מניחה לצידו פתק: “כל דבר בזמן שלו.”
השם—אם יש שם—נשאר מחוץ לפריים. לפעמים שלוש אותיות נראות כמו שער, לפעמים כמו קיצור דרך. אני בוחר בהארכה. שם פרטי הוא פריט מטען—מניח אותו בצד כדי לבחון את התנועה עצמה. מה שנשאר הוא צליל: צליל של היקשרות שיודעת לסרב; צליל של כוונה שאינה מבטיחה מעבר למה שביכולתה לשאת. אולי זה את, אולי זו דמות שאזמין רק כדי להגיד לה שלום ולהודות לה על השיעור. אולי העתיד לובש מעיל של הווה כדי לבדוק אם קר לו או חם.
אולי זה תרגיל כתיבה שמבקש לבדוק אם נולד לי קול שאינו צריך שיעיד על עצמו בקישוטים. אולי זה מכתב תודה לאות ההיא באולם ששכחה מאיפה באה ונזכרה דרך חיוך שלא חיפש תשובה. ואולי, וזה סוד קטן בינינו, זה ניסוי לב, לראות אם אפשר לדבר כמו סף, בלי להיכנס, בלי לברוח.
אני כותב כל זה כדי לזכור: משיכה אינה צו; פחד אינו פסק דין. שניהם צלילים בתזמורת, ואצלי, המנצח הוא הזמן. אם תבואי, מי שאת לא תהיה, תמצאי כאן אדם שמכבד את הקצב, שמאמין בפרטים הקטנים, במים, בשינה, בשפה נקייה, בשאלות טובות. תמצאי גם מערכת שמסוגלת לכייל חיישנים תוך כדי רגש, להחליף חלקים בלי לכבות את הלב. אם לא תבואי, הכל בסדר. המנגינה כבר נשמעת בבית.
ובינתיים אני ממשיך ללכת לאורך הקו הדק שבין סקרנות לאיפוק. אני נושם, סופר עד שמונה, מחזיר את הכתפיים לאחור. כלוב האותיות הארוך הזה נשאר פתוח, מי שרוצה להיכנס, בוחרת. מי שאינו, הוא עדיין חלק מהמוזיקה, כי השקט שבינינו הוא גם הוא תו.