לפנק-לפנק-לפנק...

ערב עצמאות שמח !!!

יום קשה עבר עלינו,

דווקא בימים קשים,

האנשים ברחוב נעשים קלים, מכילים, מסייעים,

היום למשל נסעתי,

היו פקקים כבדים,

אבל פעמיים (!) נתנו לי להשתחל לנתיב הנסיעה,

זה לא קורה ביום רגיל...חבל...

והנה השנה אנו נכנסים לשנה ה- 69 לעצמאות מדינתנו,

שנה מעניינת :) 

ואני, מאחל לעצמי, שבשנה זו,

למרות שבחרתי באופן עצמאי להישלט,

אמצא מרגוע לנפשי.

חג שמח מדינה יקרה שלי !!!

אני מעיד על עצמי,

זכותי...

כי אני רומנטיקן,

ולעיתים בוחן השכול מהצד השני,

של אלו שנותרו,

ליתר דיוק הנשים,

החברות,

בנות הזוג של האהבות הראשונות,

כאשר משא אהבתן לא שב,

לפתע נקטף,

זה כ"כ לא דומה לכל פרידה אחרת,

זו פרידה שלא נבעה מכעסים,

ממתחים,

פרידה שאי אפשר להתכונן לה,

זה נראה לי כאב כבד כל-כך.

ומה עם אותם פרחים שלא זכו כלל,

לא זכו לחוות אהבת אישה (או גבר),

לא זכו לממש אהבתם,

לא הספיקו ליהנות ממעשי האהבה...

עצוב כ"כ...

הדמעות חונקות...

סוף

גדלתי ביישוב שהיה קטן ואינטימי,

ומגיל צעיר נחשפתי לשכול,

בכיתה שלנו, ביסודי,

שמנתה אולי 25 ילדים,

כבר בכיתה ב',

אני זוכר שהיו בכיתתי 3 יתומי מלחמות,

(יתום - איזו מילה קשה...).

בהמשך "נוספו" עוד אבות שנפלו,

אח"כ אפילו אחים,

וכן, למרות, ואולי בגלל,

חונכנו על ערכי הרעות,

על הקרבה,

על נתינה...

מאז ולתמיד...

כזה אני, בכל תחומי חיי,

כך מחנך גם את ילדיי...איזה פחד...

אני תמיד אתן מה שאוכל...ומעבר לזה...אין גבולות לנתינה...

רציתי,

תמיד רציתי,

רציתי למות "מות גיבורים",

לא להיפצע חלילה, לא להשאר נכה,

אם כבר..אז עד הסוף...

ראיתי את המוות כמה פעמים,

אבל "לא הצליח" לי.

רציתי לקבל הערכה,

רציתי לקבל הכרה,

רציתי להיות גיבור,

זה מוות כה הירואי,

למען מטרה נעלה,

שמירה על בטחון המדינה,

והיום, שאני רואה את כל יפי הבלורית והתואר,

שלעד ישארו צעירים,

אני נזכר,

רציתי,

אבל, כמו שאומרים -

אלוהים לוקח רק את הטובים... 

מקשיב לצלילים מבחוץ,

כה שקט בשכונה,

ממש שקט מקפיא,

שקט יותר מערב יום כיפור,

דממת מוות,

ערב של יום קדוש,

קדושת המתים,

שקידשו אותנו - החיים,

השאלה, האם אנו מעריכים ?!

שאלה שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים לשאול עצמם,

אולי בזכותם,

אנו נהיה טובים יותר,

סובלנים יותר,

הלוואי... 

בגיל 12 התחלתי בקיום המצווה של צום ביום הכיפורים,

אך יש מצווה שהתחלתי לקיימה מוקדם יותר,

וכעת,

יוצא בדרכי לאנדרטה,

מצווה שאני מקפיד לקיימה בהדיקות מגיל 6...

חש חובה מוסרית לזכר הנופלים... 

תמיד יום הזכרון היה קשה עבורי,

עוד בהיותי ילד,

השכול היה כל העת בסביבתי,

וכן, למרות שאין הנחתום מעיד על עיסתו,

אני תמיד הייתי רגיש (מידי),

והיום, אחרי שעברתי דבר או שניים בחיים,

ויש לי ילדים,

מאוד התחברתי לכתבה שצצה היום פתאום,

כנראה בגלל שגם בני חייל קרבי (מאוד),

בן גילו של נשוא הכתבה.

הכתבה עוסקת במכתב שכתב שחר דובר לפני כניסתו לרצועה,

שם קיפח חייו,

והשורה הכי מרגשת (מבחינתי),

היתה השורה האחרונה -

"יש לי רק דבר אחד לבקש, וזה שתזכרו אותי"...

שחר היקר, לא מכיר אותך, עד היום לא ידעתי על קיומך,

אבל מבטיח לך - אני אזכור אותך, תמיד !!!! 

(ואם יהיה לי האומץ והחוזק הנפשי אלך להכיר הורייך שכך חינכו אותך...)

רצ"ב לינק לכתבה - 

http://www.israelhayom.co.il/article/203873

כאב בלתי נסבל,

כאב שלא ניתן לשאת,

לא,

ממש לא הכאב שחווים בסשן,

אפילו לא הכאב שאני חש עקב היותי לבד...

הכאב של המשפחות השכולות,

כאב הילדים היתומים (יתומים - מילה כ"כ קשה...),

כאב הנשים,

כאב ההורים (רק שיש לך ילדים אתה מסוגל לנסות להבין),

כאב האחים,

כאב החברים,

וכן, כאב החברות...על הכאב הזה לא מרבים לדבר...

כאבים שאין להם מזור...

כאב בלתי נסבל...

כותב ודומע...

יש מי מקוראי, היודעים "מצבי", ויודעים שאישתי יודעת על "נטייתי",

ו"מציעים" לי ו"מסבירים" לי שהפתרון שלי מצוי במיטתי,

באישה שאיתי.

ואני מחייך במרירות ומנסה להסביר מדוע זה לא יכול לקרות,

לפחות במקרה שלי/ה.

מי שקרא/ה הסשן שתיארתי בפוסט הקודם,

צריך להבין שלהיות שולטת זה לא ל"זרוק" הוראות וציווים,

שני הצדדים צריכים להיות בענין, לאהוב את זה,

וגם אם אין ידע, צריך להיות רצון לדעת, ללמוד, להתעמק (כמו בכל תחום),

אז כל הדברים הללו לא מתקיימים אצלה,

אני חלילה לא מאשימה - אבל זו המציאות.

יתרה מזאת, שולטת צריכה להיות יצירתית בתחום,

להיות כאריזמטית בתחום השליטה,

צריכה להיות עם בטחון במעשיה בדרישותיה,

צריכה גם קצת "סאדיזם", לראות אותי סובל/כואב ולא להרפות,

קצת לדעת לא לוותר לנשלט,

ועוד קצת מעוד הרבה דברים,

למשל - אני "חזק" ממנה, ולרוב אני השולט בכל תחומי החיים...

ולכן, לצערי/נו זה לא קיים אצל אישתי המקסימה,

לאור זאת,

אישתי - את לא יכולה להיות גבירתי...

ולכן, הרצועה ממתינה עדיין לידה הבטוחה והבוטחת של הגבירה...

אני לא האמנתי על עצמי,

אך, היא ידעה להוציא זאת ממני,

היא גם אהבה אותי,

היא גם אילפה אותי,

שילוב מנצח !

זכורה לי הסצינה,

נכנסנו אם הג'יפ שלי חורשה ליד מעוז אביב,

היא הורתה לי להפשיל מכנסיי,

ציוותה עלי לרדת על 4,

קשרה בשרוך את אשכיי [ ככה אהבה...גם אני 😄 ],

שמה קולר על צווארי,

חיברה לו הרצועה,

וכך הובילה אותי לעץ הסמוך,

שם הורתה לי להטיל מימי ככלב,

ולא, לא ויתרה גם על הרמת הרגל,

היא ליטפה ראשי ככלב,

היא גם חפנה חזק את אשכיי,

ואני,

היטלתי מימי,

ואח"כ ליקקתי כפות רגליה,

הודתי לה,

היא ליפפה הרצועה לגזע העץ,

הותירה אותי על 4, קשור לעץ (כמובן שיכולתי לזוז ולקום, אך לא העזתי),

והיא פסעה לה לכיוון הג'יפ,

התישבה בכסא,

והתבוננה ביציר כפיה,

כן, היא אהבה סיטואציה זו,

ואני הייתי כה מרוגש...

כן, גם חורשה תמימה בלב שכונה צפונבונית, יכולה להכיל סשן מחרמן...