התחלתי לרקוד שוב על עמוד, אחרי משהו כמו 7 שנים בלעדיו. לפניכן היו לנו 7 שנים סוערות יחד, והוא לימד אותי כאב ומסירות יותר מכל דום אכזר, שלא לדבר בכלל על סימנים כחולים. העמוד הוא הסשן האולטימטיבי, כי את יוצאת כאובה ומסופקת אבל את לא צריכה אף אחד בשביל זה. פנים הירכיים שלי שורף, מתחיל להעלות נקודות קטנות בגוונים סגולים-כחולים. אני מביטה בהנאה, מרגישה אותו כשאני מתיישבת על הספה עם הקפה של הבוקר, קשה וקר בין הרגליים שלי שמחזיקות אותו חזק חזק חזק כדי לא ליפול.
בעבר פרשתי מהאימונים מתישהו בתחילת גיל 30, כשהחיים נהיו כבר מידי עמוסים, והיומיום היה לשבת על כיסאות ולא לרדת לשפאגטים (או לרדת על הברכיים). כשהתחלתי להיות מתכנתת אמיתית, כמו של גדולים, וכבר לא היה לי הזמן להגיע לסטודיו כל-כך הרבה פעמים, ופתאום נהיו לי גם כל מיני כאבים… והסטודיו הישן נסגר, ובחדש היו יותר מידי בחורות עם טלפונים סלולריים שביקשו שאזיז את הרגליים שלי בזמן שהן מנסות לצלם את עצמן… ואני בחורה ששני שליש מתוכה הוא רגליים, זה לא דבר פשוט לעשות, בטח לא בזמן שאני מנסה להחזיק את עצמי הפוכה על עמוד.
אם נלך לפני העמוד, אני חושבת שתמיד הייתי סמי-רקדנית. החל מגיל 4 בהתעמלות אומנותית, דרך בלט ואז ג׳ז ואז סטפס ואז פשוט… מסיבות גייז. תמיד ידעתי לזוז, הייתי גמישה, ארוכה, דקיקה וקלילה. לצערי לא כ״כ אלגנטית ובאמת במינימום עדינות, ככה שהקריירה לא בדיוק הלכה לכיוון, אבל כתחביב וכאימון… אני חושבת שזה הכושר היחיד שהצלחתי להתמיד בו לאורך מקסימום שנים במינימום מרמור.
המרמור שכן היה, כמובן, היה קשור לפציעות ספורט, ואז להפסיק לתקופה ולחזור, להיאבק על להאריך כרטיסיות, למרות שבסטודיו הבית הן תמיד היו חמודות. היום ריקוד עבורי הוא דרך לשחרר מתח עם עצמי ודרך להתקרב לבת הזוג שלי. אני יודעת שמאיך שאני מתארת את זה פה נשמע שאנחנו יוצאות למסיבות רק כדי להזדיין, אבל זה פשוט החלק לשמו התכנסנו, יו נואו? בכל זאת בלוג על יחסים לסביסיים-בדסמיים-פוליאמוריים. אבל תמיד לפני שאנחנו מזדיינות אנחנו רוקדות.
אנחנו רוקדות גם בבית, לבד או עם הכלבה שתמיד מזהה ומצטרפת אלינו בכשכושי זנב של אהבה חייתית. רקדנו בבית כשהיא ירדה על הברכיים והציעה לי נישואים (לצלילי השיר למטה), רקדנו במועדון התיאטרון כשהכרנו כשעוד היינו בנות עשרים, בליין הפופ רינג, בהתחלה, עוד לפני שהגייז והלסביות עברו למועדונים נפרדים. רקדנו בק.א.נ.ט ובפאג, בגלאמ-או-רמה ובדונה מרטין, בקומפורט, בברזילאי, בפארק באמצע פריז.
מה שהתחיל כפיתוי קליל על רחבת הריקודים, הפך בסופו של דבר, מתישהו לפני שנים, לקצב שמכתיב ללב שלי איך לפעום. אני חושבת שבמקור, כשבחרתי אותה מתוך מגוון הלסביסיות המרקדות שם בשנת 2007, היא נראתה כמו מישהי שמסוגלת לשלוט בי, או לפחות שתרצה. למען האמת, אני די בטוחה שזו הסיבה שניגשתי דווקא אליה מבין כל שאר הבחורות הבאמת נאות שהסתובבו שם באותו לילה, ובכל הלילות הקודמים. הרי תמיד זה אותן הבחורות, ואני חושבת שגם בה הבחנתי כבר כמה פעמים בעבר לפני שהחלטתי לגשת באומץ (כלומר, בשנייה שהידיד הגיי שלה נעלם לרגע).
במיומנות חתולית החלקתי לתוך החלל ברחבה בה הוא ניצב רגע קודם, מניחה את עצמי במרחק סנטימטרים ספורים בלבד מהאוזן הקטנה ועמוסת הפירסינגים שלה.
״אפשר אש?״ לחשתי-צעקתי לעברה דרך היד שלי, כאילו שזאת באמת תשמש מגבר באמצע מסיבת גייז תל-אביבית. אבל בין אם היא שמעה או לא, היא הבינה מה אני רציתי, כי בידי הימנית בין האצבע לאמה המתינה לה סיגריית ווינסטון לייט שתצית אותה. היא הרימה מכיסה מצית והדליקה לי את הסיגריה, ואחרי שהיא מסיימת להדליק אני נשארת. אנחנו מתנועעות עם המוזיקה, חצי-מחייכות, חצי-מקשיבות, חצי-שיכורות. אני לא הולכת.
״אז את מהסטרייטיות האלה שבאות לפה עם החברים ההומואים שלהן?״ היא מנסה את מזלה עם small talk. לא מבריק, אבל היי אני כבר הייתי בעניין גם בלי talk בכלל אז אני זורמת.
״לא, אני מהלסביות האלה שבאות לפה עם החברים ההומואים שלהן.״ אני מחליטה לא לבלבל אותה עם דיבורים על ביסקסואליות, בזמנו זו בכל זאת הייתה מעידה חד פעמית ומי בכלל רוצה גברים כשיש מישהי שנראית כמוה מול הפרצוף שלי? היא מחייכת, ממשיכה להתנועע מצד לצד לצלילי Be My Boyfriend. המותניים שלה צרות ועל הגב מאחורה אפשר להבחין באותיות אסייתיות כלשהן מקועקעות מטה לתוך הישבן. אני רוצה לראות מה כתוב, ולא אכפת לי שזה בשפה שאני לא מבינה.
״וואלה? לא חשבתי שאפשר למצוא פה דברים כאלה,״ היא משיבה בחיוך מתרחב, מצמצמת סנטימטר נוסף ברווח ביננו.
״אני דווקא חושבת שמצאתי פה משהו די נחמד״ אני אומרת רגע לפני שהשפתיים שלנו נוגעות.
ביקשתי אש…
וקיבלתי. 🔥
