הקולוסיאום הפרטי שלי

בא לי לקרוע, בא לי לטרוף, בא לי לקפל למעוך לא לשבור. לגַמד לגודל רצוי, קטן ונמוך. להצליף בלי רחמים, להשאיר סימנים, לסטור, לזיין חזק, לבעול לך ת'צורה. להוריד אותך מטה לכפות הרגליים לתת לך לנשום משם בכל הכוח. לצבוט לך - לצבוט אותך. להרגיש אותך להוט לרַצות. להחפיץ אותך מכל כיוון, תהיה הכלי לשימוש לי. תפער עבורי את התחת שלך, את הנשמה, את הלב את הגוף את כולך. תתמסר עד פקיעה. תהיה הזונה שאני צריכה.

ואז אני אתנשק אתך. כמו שאני אוהבת, וזו תהיה נשיקה עמוקה ואינטימית, ושוב פעם תאמר לי בקול נמוך שהמעברים האלה מטריפים אותך. ואתה כל כך שלי שזה הכי טבעי לך, ואתה שבוי בי, בסיפוק שלי, בהנאה שלי ואני זאת שיודעת להניח אותך במקומות שהכי טובים לך. והפעם, לשם שינוי אנחנו נתכרבל אחת בשני, לא רק אתה בתוכי, כי אתה גם הגבר, גם עבד, גם הרכוש, כי אתה כל העולם בתוך מוח-גוף אחד. 

יווו, כמה אני כותבת על אהבה, עוד יאשימו אותי בסוף, שאני באמת אוהבת :)

וקצת ברצינות..

לא פעם אני נשאלת על המקום של הכאב בחיים שלי, איך אני יכולה להכאיב ומאיפה מגיע הצורך להכאיב, ואני כבר לא נכנסת לשאלה שאיך זה יכול להיות עוד מול מישהו שאת אוהבת.

זה נושא לחיים שלמים של דיון, תובנויות והתפלספות בלתי נגמרת, אני לא נוגעת שם. אני כותבת את מה שאני מרגישה,

כשהתחלתי להבין באמת, שקול השוט המונח בחוזקה על הגוף גורם לי חרמנות בלתי מוסברת, נבהלתי לרגע, מה לי ולצורך החייתי הזה להרגיש ככה, למה אני משתוקקת להרגיש תחת חשוף, מולי, מוספנק ממני, למה אני נהנית לדחוף מחטים לתוך גוף אנושי, לצבוט בפיטמות, למשוך אותם חזק, להינות מבעילה ברוטאלית, להנות לקרוע, למולל את הכאב בין האצבעות שלי להרגיש את העיקצוץ בתחתית הבטן , כזה שמגיע מריגוש. לשמוע את הכאב של מי שמולי (גבר או אישה) ואשכרה, להרגיש רטובה, לא יכול להיות ששם זה מתחיל ונגמר, רק בצורך לגמור מהכאב שאני מעניקה, זה חייב להיות משהו מהותי יותר, משהו עמוק, כי זה לא צורך אנושי (לא צריך למחות עכשיו, זה עבר לי...) , אנחנו מתוכנתים לרצות דברים שהם לכאורה נורמלים, כאלה שגורמים לאנשים סביבנו לקרוא לנו שפויים. אנחנו חיים בחברה שמורכבת ברובה מאנשים שפויים כאלה או אחרים, אז איפה הצורך הזה שלי נכנס לתמונה? איפה אני משתלבת בתוך החלל הזה, איפה יש מקום , בתוכי, להרגיש נורמלית?

ואז התחלתי לחפור, והגעתי למקומות שלא עשו לי טוב, ולתובנות של כאלה או אחרים שלא יכולתי להסכים עימם, ועצרתי, החלטתי לבנות לעצמי מודעות אחרת, כזו שתואמת את מהלך החיים שלי, ואת המקום שבו אני שלימה וניהנת מהצורך הזה.

אני אנושית (בלי אסוציאציות מוזרות, בת אדם), משמע צרכיי אנושיים, משמע: האינטרפטציה של ה"נורמלים" לצרכים לא מקובלים או לא אנושיים היא שלהם, ושלהם בלבד. אני בוחרת לפרש אחרת, להבין שבבסיס שלנו, יש משהו מין החייתיות משהו מהצורך לחיות בלי מוסכמות, פשוט טבעי (ואני לא נכנסת עכשיו, לכמה שהנורמות באמת עוצרות מכולם לפרוק את החייתיות שבהם, כי אז העולם היה ג'ונגל וכן הלאה) ואז לחיות את הצורך שלי, ממקום של הסכמה, הסכמה הדדית (ועל מאזוכיזם בפרק הבא..:)) שלי, להכאיב ושל זה שמולי, לכאוב.

אז מה אני מרגישה למה אני צריכה את זה, ולמה זה בכלל עושה לי טוב - שורה תחתונה: כי אני רוצה, כי זה מחרמן אותי, גם שכלית תאמינו או לא, אותי זה מעצים, בכל רמה שהיא, נפשית או פיזית, כי זה נותן לי מקום לפרוק את הדברים שאני לא יכולה  בצורה אחרת, את געש החייתיות, להוציא את האגרסיות והרעש למקום שמכיל, הרי לא הייתי עכשיו בוחרת לקום ולהחטיף סטירה מצלצלת, לאותו אחד שעומד בתור לפניי לקנות גלידה (פיסטוק.. יאמיי :)) כי אני רוצה, עצם הידיעה שמולי נמצא מישהו שרוצה, בדיוק כמוני, רוצה לכאוב וזה מוכל, אז אני אכאיב, כי יש לי לגיטימציה לעשות את זה שם.

ברמה היותר אישית, זה כיף, כיף לא נורמלי לראות את מי שמולי עובר את תהליך למידת הכאב שלי, לראות את המוח, גובר על הגוף, את ההשלמה השפויה הזאת, את התודעה העמוקה שאפשר להרגיש עוצמות של רגשות חיוביים גם דרך דבר שהוא לכאורה, משהו חייתי בבסיסו.

במשך השנים למדתי לשייך את הפירוק למקום של רגש, האקסטרימיות שלי הגיעה עם השנים, וכל פעם "שיכללתי" את סוגי הכאב שאני מעניקה  כתיעול לפורקן ברמה עמוקה יותר. עם הזמן גם הבנתי שחלק גדול מההנאה שלי להכאיב מגיעה ממי שנמצא מולי, אני לא אכאיב למישהו שלא נהנה מכאב, או לכל הפחות רוצה ללמוד להנות מזה, תהליך הלמידה של כאב שניתן - היא לא למנוע מהגוף לא להרגיש את הכאב, או לדחוק את סף הכאב מבחינה פיזית, אלא לגרום לגוף להפוך לכלי שמכיל, ממקום נפשי בהתחלה, ואז מקום ריגשי, כמשהו שמעצים.

והנה אני מעבירה מחשבות למילים, ממפה את הצרכים שלי לרמה של כתיבה, ולא רואה את עצמי חיה חיים אחרים, בלי שליטה, בלי להכאיב, בלי להיות מרוגשת ומועצמת רק מהמחשבה על זה שאני אוהבת, מגיש לי את הגוף שלו, בכניעות גמורה בהשלמה מוחלטת ובצורך נזקק להפלא, להיות כאוב ממני, כי כמה שהמילים יפות, ולא פעם הן עוצמתיות והן משנות תפיסות, הצורך החייתי להרגיש, טבוע בנו, אנו אלה שבוחרים למנן אותו בצורה כזו או אחרת ולתת לעצמינו להרגיש גם ברמה הבסיסית שקיימת.

וזה מדהים ומטריף ומעיף אותך למקומות שחשבת שאת לא יכולה לגעת, ולראות את הגוף שלו הופך למקדש של צרכים שלך. לכלי, לרכוש שהוא שימוש עבורך בלבד. לתת לאגואיזם שלך להיות מוכל עד לרמה של ריקנות ממנו לאחר מעשה, עד למקום שבו את יכולה למלא את את מה שרוקנת באנרגיות חדשות. בעוצמות בלתי ניתנות לתיאור,.בכוח ממשי של תחושת עוצמה. בהרגשה שאת כל יכולה. העולם מונח לרגלייך, את רק צריכה מישהו שילקק אותו בכאב-כל הדרך עד ללב.

טוב,

אז "קבעו" לי, וזה לא משנה מי, איך ולמה בדיוק, (מי קובע לי, מי?!) שלא "מתאים" לי לפנטז. כי אני "אמיתית" מדי...ואני לא "יכולה" לקיים עולם של פנטזיה במקביל לעולם האמיתי, וזה כי.. ממממ  -  וואלה, לא נתנו לי סיבה מוצדקת...(וזה שאני לוקחת מהמציאות את מה שאני רוצה - לא מספיק לי כדי להבין באמת ...).

אז מישהו מוכן להסביר לי איך מפנטזים?!

זה אולי יישמע מוזר לחלקכם,הפוסט הזה - (זה המקום להזכיר את כל אותם יפי נפש, ששולחים לי הודעות מדהימות בסגנון " את שולטת את, את לא יודעת מה זה מכות,את לא שולטת, לכי תחטפי קצת, תלמדי לשלוט.." זכותכם 😄 - אני בוחרת להיות מאושרת..

אלו שכן מכירים אותי, כבר יודעים כמה השליטה עבורי היא יותר מ-רק משהו פיזי, כמה הצורך שלי בשליטה הוא משהו שמגיע ממקום מהותי יותר, וזו הסיבה העיקרית שאני לא רואה פסול בשליטה שמגיעה ממקום של אהבה, בשליטה שמערבת את כל הרגשות והחושים, בשליטה שמוציאה ממני הרבה יותר מ-רק אנחות של עונג, או קולות של הנאה, לא כל רגע הוא משהו נפלא ומזוקק, לא כל פגישה הולכת לפי הספר, לא הכל מדהים ויש זיקוקים, לא כל שיחה היא משהו שמעצים, ולא כל הודעה - היא משהו שגורם לי להרטיב.

יש בה, בשליטה את מכלול החיים, את הרגעים שאני עצובה, את הרגעים שאני מאוכזבת, את הרגעים שאני בדום ספייס מטורף ואז כולי מרחפת, את הפעמים שיש יותר מדי קירבה, את הרגעים מלאי האינטימיות שבשום קשר וונילי לא הייתי מוצאת, את המקום הנקי הזה, שאין בושה, ואין עכבות, אין מסך חוצץ בין מי שאנחנו בפנים עמוק, לבין מה שאנחנו מראים. את היכולת לפרוק ממקום בטוח, את היכולת לאהוב בעוצמות מטורפות, להרגיש איך כל תא בגוף מתעורר, נושם, חי, בוער.

ויש את היכולת שלי, את היכולת להיות חזקה יותר מנטלית מאותו אחד שאני בוחרת בו להיות שלי, הכוח להביא אותו למקום שאני יודעת שהוא טוב עבורו, למלא את הדיסוננס בין מי שהוא כלפי חוץ, למי שהוא מולי, הכוח לפרק, ולהרכיב כל פעם מחדש, הכוח לגעת בכל פינה אפלה ומוארת, בכל פיסת זיכרון מהעבר, הכוח למלא את ההווה, לגרום לעתיד להיות בהיר יותר, הכוח לקחת הכל, לדאוג להכל, וגם להיות המקום הבטוח, שאפשר לרוקן שם הכל.

ויש את השייכות, את תחושת הבעלות המוחלטת, את ההוויה, שאני זאת שנמצאת לך שם, בכל רגע מהיממה, את הידיעה הכה ברורה, וכה מזוקקת שאתה שלי. המקום הנמוך מולי, כי אני בעלתי, ואני לקחתי, ואני הפכתי אותך לרכוש שהוא שלי.

ואז אפשר, בעונג צרוף, לקחת בעלות על הגוף, להפוך את הרכוש שלי למשהו שימושי עבורי, לתת לטירוף שלי להיות מוכל, לתת לך לצרוך את הכאב כהיה חלק מהנשימה, להיות שם, סופג,  מבין את האיך, נזקק,  לכאב שמגיע מאהבה, שמגיע מתודעה עמוקה של שייכות, לבעול בכל הכוח, לסמן, להאדים, עם הידיים, עם הגוף, עם שוטים, עם מילים, להשאיר בך אותי, על כל חלק ממך, על הגוף, על הנפש, על המחשבות, לדעת שרק אני זאת שיכולה, יכולה להכאיב לך ממקום של אהבה.

ואז יש את האמת, האמת שלי, שאני לא יכולה לזייף אותה, ולא לשחק לפי כללי משחק כאלה או אחרים, ולא "עושה" דברים, כי ככה נהוג, וככה כולם עושים, והאמת הזאת נותנת לי את הרגעים המיוחדים,שאני יכולה להיות גאה במי שבחרתי, ולהיות מועצמת ממנו כאדם, ולהיות מחוייכת כי הוא יודע ללחוץ על המקומות שמחייכים אותי, ויודע לספוג אותי, לא רק באופן פיזי, ולתת ללב שלי להתמלא ממנו, וגם לדעת להיות שמחה, כשהמשפט "את יקרה לי" נכתב ברגעים שבהם אני הכי צריכה.

עכשיו אתם מבינים את הסיבה שאני מחייכת, תמיד. בלי הפסקה.

יופי!

אני תמיד יודעת.

יודעת את המחשבות הכי כמוסות שלך,

יודעת את הצרכים הכי עמוקים,

יודעת מתי צף לו רצון מסוים,

ומתי צריך להכאיב לך סתם.

מה הוא הזמן שבו אני אחבק.

מתי - מכה היא הצד שמלטף.

מתי אתה צריך להיענש,

ומתי לקבל נשיקה.

ואני תמיד מרגישה,

מרגישה, אותך, את המקום שלך,

את עומק הצורך, לא רק בהשפלה,

מרגישה את ההזדקקות, את הנכונות, את הפחד.

גם כשאדום לך, ולא רק בתחת.  

מרגישה אותך כאוב,

את השנייה הארוכה הזאת בדיוק לפני שאתה מתחנן,

מרגישה את הכניעות, מול הכוח שהוא אני,

את הרצון להיות מתמסר, בשבילי.

ולמרות זאת, בלי גרם של סתירה,אני צריכה את הזונה שבך, הכלבה המיוחמת, את המקום בו אתה מעבר לנזקק, את המזויין בתחת, היצירה שלי - מלא בסימנים, מחורר אחרי סשן מחטים, מוכתם - אחרי שהרבה דברים נוזלים, מושתן, ממני, מלא במה שרוקנתי,  מוחפץ, משומש, כמו שרמוטה טובה, ממלא הוראות בלי הסבר בלי היגיון, נמצא שם להכיל את הסאדיזם שלי,את הטירוף שבי, את הפורקן שלי , בלי להבין. להפנים שאתה רכוש שלי !

לישון פחות משעתיים בשלושה ימים, זה טירוף!

ללכת עם 20 ס"מ עקבים, ועוד דקיקים במיוחד - כשאת מרחפת - גורם לאנשים שמחזיקים אותך, להחזיק חזק יותר,

מעילים ישנים הם לא בהכרח מעילים של זקנים.  

יש אנשים מדהימים בעולם, והם קרובים אלי. כיף לי.

להתגעגע זה לא תמיד כיף.

להתגעגע כשהיד מעקצצת , והמוח עובד על טורים גבוהים, זה בכלל לא כיף.

צבע העיניים יכול להשתנות כשאת מדברת על מישהו שאת אוהבת.

כשצבע העור של מישהו שאת אוהבת - משתנה, את אוהבת יותר.

קיין מעץ, שורק בצורה מאד מיוחדת כשהוא מונף באויר.

קיין דק מאד מפלסטיק, הוא אכזרי. גם למזוכיסטים ביותר.

לצחוק זה אושר.

לצחוק עם דמעות, זה אושר מתמשך.

אפשרי ביותר לשוחח שעות על אופן השימוש בשוטים.

ואז לדבר על נושאים אחרים, כשבכל יד מונח שוט אחר, וזה בלי לשים לב.

בירה בטעם דודבנים, היא טעימה.

בירה בטעם דובדבנים, עם חברים מדהימים - היא מיוחדת.

אותנטיות היא סוג של שלמות.

זו, שאת מצליחה ללמוד ממנה על אותנטיות, מגיעה ממקום של שלמות.

יש דבר שנקרא :בדס"מ" רוחני. והוא חותך בפשטות ההבנה.

לקרוע, זה לעיתים לחתוך בבשר החי, ביד חשופה.

גם מטאטא הוא דרך יצירתית לגרום לאוכל להיות טעים יותר.

"מי פנוי באלנבי" זה המצאה גאונית, של בחורה גאונה.

רק נשים מיוחדות יכולות להפוך צמד לשלישייה בלי לשנות מספרית את השניים ל-שלושה.

אהה, וגם:

לא לשלול בחדות דרך אלימה לגרום להסכמה לשימוש באלימות בהסכמה. :)

ואם יש אנשים שמצליחים לגרום לי לכתוב משפטים כמו זה האחרון , אני רוצה אותם סביבי.

יחסי שליטה בריאים , חופרים בנפש, הם נוגעים לעיתים במקומות שבהם אין הגנה, אין מקום לעירפול ואין אפשרות לתת לאיזה שהוא מסך לכסות על הפגמים, על הצלקות, על השריטות, יחסי שליטה נכונים מציפים החוצה את כל הפחדים, את כל התשוקות האסורות, אין מקום לעכבות, הבוטות היא חלק משם המשחק, הכל גלוי. ערום ועריה.

ולא רק, כי יחסי שליטה הם גם הרבה חברוּת והדרכה, לא פעם הם מראה לנפש, הם לא העמדת פנים כמשהו ריגעי, הם שיטפון של געגוע למשהו נקי וטהור, הם המקום לשחרר ולנקות, להביע את מה שאין יכולת להביע בצורה אחרת, יש מקום ללאווים מוחלטים וכל זמן שזה בהסכמה, לומר שהשמים הם הגבול, זה יהיה אנדרסטייטמנט.

ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת לרגעים הנקיים האלה, לשעות שגורמות לי לרחף אחרי, למקום בו אני יכולה לאהוב בעוצמות , לתת לטירוף שלי לזלוג החוצה בלי גבולות, לראות אותך סופג בחיוך מאושר, מכיל את מי שאני בלי הרבה מילים, לתת ללב שלי לעלות על גדותיו, פעם אחר פעם, לחפור בנפש שלך, לגרד ממנה כל שארית של אגו, לאסוף את הפחדים שלך לתוכי, לדחוק עוד גבול שחשבת שהוא בלתי אפשרי, להניח אותך במקום בטוח, מקום בו אתה יכול להיות מי שאתה, ללטף את הצלקות , לתת לפצעים להגליד, להעלים את השריטות, ליצור חדשות, לנקות, לחַטא, ללכלך, להכתים, לסמן, לקעקע, ואז שוב לחַטא.

ואז אפשר לנשום עמוק, למלא את הריאות בחמצן טרי, היישר מהמקור. כי אני האוויר לנשימה.

מתגעגעת רכוש שלי.