פרגמנטים

הפסנתרן לא אהב את השחקנית הראשית. הוא לא אהב את המראה המגונדר שלה, ואת שדיה הגדולים שחנוטים היו בתוך שמלתה עד להתפקע, הוא לא אהב את איפורה הכבד ובעיקר הוא לא אהב את משחקה המוגזם והקולני.
אך מיהו בכלל לחוות דעתו על השחקנית הראשית שהרי הוא רק פסנתרן המלווה את הכניסות והיציאות של השחקנים מהבימה, ואת המונולוגים מלאי הפאתוס של השחקנית הראשית, ולהתפרנס צריך.
על נגינתו היה צריך להקפיד שתהיה שקטה על מנת שלא תסיח את דעתו של הקהל מהשחקנית הראשית המבצעת עוד אחד מהמונולוגים שלה בצעקות נרגשות תוך שהיא מרססת טיפות של רוק לכל עבר, ועל כן היה עליו לאמץ את שרירי אצבעותיו כדי להקליד קלות על מקשי הפסנתר, עד שכמעט לא יישמע. ברגעים של שיעמום מאיזה מונולוג מתיש, שהרי את הטקסט כבר זכר בעל פה כמו אוטומטון לאחר מאות חזרות בהם השחקנית הראשית שוב שכחה משפטים שלמים והיה עליהם להתחיל הכל מהתחלה, הרשה לאצבעותיו להזרק על הקלידים בחוזקה, דבר שזיכה אותו למבט חמור ממנה, שנשלח אליו מצידה השני של הבימה, מעבר לאיפור הכבד.
בכל פעם שזה קרה, חייך לעברה בחזרה חיוך ילדותי של ניצחון.