פרגמנטים

פקעה סבלנותו. הוא ידע שסבלנות רבה אין לו, ובכל זאת, למרות שידע שמוקף הוא בלא יוצלחים שרק מעמידים פנים שהינם יעילים ובזאת כבר הבחין מהרגע הראשון, בהעמדת הפנים הזו, שלגביה לא יכל לעשות דבר, כי הייתה כל כך משכנעת היא, בכל זאת, גם הם כדי לא לגרום לאחרים לגלות את אחיזת העיניים שבהתנהלותם היו חייבים לגלות איזה שהוא שמץ של יעילות, ואת זאת אף עשו, כדי לשמור את מעמדם ומקומם, אך היה נראה לו, שהפעם במקרה הזה, משהו היה שונה, משהו בהתנהלותם הגמלונית הרגילה, שכנראה אליו לא הצליח אף פעם להתרגל, אך אינו יכול לשים עליו את האצבע, ומן הצד השני, אינו יכול להתעלם ממנו. והיה זה הרגע שהחליט שעליו לעשות מעשה.
אולם מה יכול היה לעשות? שהרי אם יפנה אליהם בדברים, יתממו, כמו תמיד, שהרי הם אינם חשים כמוהו שהפעם משהו השתנה, לדידם הכל היה אותו דבר, וגם אם לא, יעמידו פנים שכן, כאילו הכל כתמול שלשום, מגיעים עד הגבול שבו לא ניתן יהיה לבוא נגדם בטענות, מתמקמקים בדיוק על הגבול, לא סנטימטר קדימה ולא אחד אחורה, כך עשו תמיד וכך ימשיכו גם לעשות עד סוף הימים, ואין הרבה שניתן לעשות.