פעם היה כאן משהו, אני נשבע.

אני חושב על זה לפעמים. אז ועכשיו.
אז- מאדים כשאת אומרת לי לנקות לך את התחת ודוחפת את הראש שלי פנימה, מרגיש מושפל מדי כשהזין שלי מאשר את ההנאה שלי מזה.
ועכשיו אני מבקש את זה. זה הפרס שאת נותנת לי ואני מודה לך עליו כשאת נותנת אותו, אני פורק את עצמי על הרגל שלך כשכל הפנים שלי מעורבבים ברוק ובמיצים שלך, והלשון שלי תקועה לך בתחת.
ומודה לך. ככה אני גומר. כך או כך השינוי הזה דרסטי. יש שיגידו שהוא נקרא חינוך.
אני מרגיש שהתרגלתי וטוב לי למטה. מתחתייך. כמו הכלב שמירה שאת אומרת שאני, יושב לצידך ובוחן כל אחד שעובר, שוקק להתנפל, חסר מנוחה.
לפעמים נובח, מאיים לנשוך, החייה שבי יוצאת החוצה, וכל מה שאני צריך זה את היד העדינה שלך מלטפת אותי כדי להרגע ולחזור ליד רגלייך.
אומר תודה בלב שאת מרסנת אותי, יש שיקראו לזה משמעת.
אבל יש משהו אמביוולנטי בתודה שלי, אני באמת ובתמים מודה, אני מודה שאני מודה.
אני אומר את זה ומתכוון לזה, וזה לוקח ממני כמה רגעים ולבלוע את הרוק,
אבל זה נכון, אז אני נותן לזה לצאת.
תודה... תודה... תודה... זו הליריקה למנטרה האחרונה שלי כשהזדיינו.
מודה ומזיין, מודה ומזיין. מודה ומזיין.
זה נשמע כאילו אני אסיר תודה על כל שניה שבה את נותנת לזין שלי לחדור אלייך.
מרגיש כל כך עלוב שאני כבר לא חושב על המילים, הן יוצאות מעצמן, כמו תפילה.
כמו תפילה של אדם נחות למקדש שלו.
כמו הומלס צמא ששותה מתוך כוס שאוחז בה עובר אורח משועשע ברחוב.
זה נשמע ככה כי זה בדיוק מה שזה. אני לא קורא לילד בשמו לפעמים כי אני נבוך, אבל אני מרגיש שאני מודה לך על כל רגע.
כשהידיים שלי קשורות וסביב הצוואר שלי יש קולר, וככה ואני חודר אלייך, לאט, חלש, איך שאת צריכה את זה, בתנאים שלך, בלי לגמור, לא צריך אפילו. תודה לך על זה.
אני יכול להרגיש את החיוך שלך ואת העיניים שלך נעוצות בי כשאני זוחל במבוכה עם הזבל בפה על ארבע ושם אותו בפח, תודה שאת מתאפקת ולא מתפוצצת מצחוק.

תודה שאת כזאת ולא אחרת, תודה שאני יכול להיות במקום השפל והמגוכח הזה מולך ולהרגיש בטוח.
תודה שאת עושה מה שטוב לך, תודה שאת מבינה שזה מה שטוב לי.

אני יושב עם חברים בפאב, בחצי עין מנסה לגלגל פייסל ולנהל ויכוח עם חבר על נושאים ברומו של עולם כמו אם הבלונדינית בצד הסתכלה עליו כשהוא קם לשירותים או שבעצם זה על הזין שלי,
אני הסברתי לו שזה על הזין שלי, אבל הוא בשלו. היה לי די משעשע סך הכל, התרווחתי בכיסא ועישנתי, סך הכל רק הגעתי. נכנס לשיחה עם החברים ומאבד חצי שעה על בדיחות אינפנטיליות.
מתישהו באמצע אני מדבר איתה בווצאפ, מנסים לקבוע מתי לבוא לאסוף אותה.
היא שואלת מתי אני גומר עם החברים, אני עושה בדיחה גרועה על "גומר עם החברים", והיא נותנת לי לרגע להנות מהספק שהבדיחה לא גרועה מספיק כדי להתנקם בי מתישהו.
"מתי אתה גומר עם החברים?"
- "אני תכף גומר לאחד בעין ואז לשני על המן בובז"
"אני רואה שאתה במצב רוח טוב"
- "אני תמיד במצב רוח טוב לפני שאני משתלט על העולם."
"אתה משתלט על העולם?"
"לך לשירותים, תוריד את התחתון. תשב איתם בלי תחתון."
- "אני לא יכול, מסמרתי את התחתון לאשך"
"תמשיך להתגרות במזל שלך."
"אתה יודע, אנשים נחותים כמוך לא צריכים ללבוש תחתון מתחת לג'ינס."
החיוך שלי נמחק כי אני יודע איך הגוף שלי מגיב להודעות האלה.
לפני רגע הייתי בשליטה ועכשיו אני מנסה להתרכז במה שחבר שלי אומר בזמן שהזין שלי מאיים לצאת מתוך הכיס.
"בוא, נלך לדבר עם הבלונדינית וחברה שלה" חבר שלי אומר.
אני מדליק סיגריה לאט, נותן תירוצים לא ברורים ולוקח שלוק ארוך מהכוס, מושך זמן עד שהבליטה הזאת תעלם ואני אוכל לחזור לחשוב בצלילות.

מאוחר יותר אני נפגש איתה, היא נכנסת לאוטו וצוחקת על התחתון שלי שזרוק ליד הדאשבורד.
היא נשענת על החלון ומתופפת לי עם הרגליים על הזין ועל הפה, על הלחי, מדליקה סיגריה ושואלת אותי שאלות קשות מדי תוך כדי שהיא מוחצת את הזין הקשה שלי.
"מצחיק לך עכשיו?"
- "אני נקרע, לא רואים?" מסנן עם מילים חצי נבלעות.
"מעולה, תמשיך להקרע."
- "אני רוצה לעצור את האוטו ולטרוף אותך"
"אבל אתה נקרע, לא?" אומרת ובועטת לי בזין.
אני עושה פרצוף של ברוגז, וכשאנחנו מגיעים היא אומרת לי להוציא את השמיכה מהבגאז'.
אני בא לצאת כשהיא עוצרת אותי.
"איך תביא את השמיכה?"
- "עם הידיים?"
"לא. תוריד את החולצה."
היא קושרת לי את הידיים מאחורי הגב.
"תביא אותם עם הפה :)"
אני בוחן את השטח דקה ארוכה, נראה שחשוך ואי אפשר לראות אם יש בחוץ אנשים. משתהה במקום לצאת.
"נו"
"אני יכול להוציא אותם מחר?"
- "יפה, אתה ממשיך"
היא תופסת אותי בסנטר "אז לפני שאתה הולך..."
"תספר לי איפה הלשון שלך גרה"
אני משתהה, מסית את המבט, מתבייש כמו ילד, חשוף.
הידיים שלי קשורות והיא מסתכלת לי בעיניים.
"איפה?"
- "בתחת שלך"
"נכון. זה הבית שלה. היא צריכה לשמור עליו ולנקות אותו בדפנות עד שהוא יבריק. נכון?"
הזין שלי נמתח כמו טיל. היא מסתכלת בשביעות רצון ובועטת אותי מהרכב.
אז אני הולך עם זין עומד כשהידיים שלי מאחורי הגב ולא יכולות להסתיר את הפאדיחה, לפחות הג'ינס עלי.
איכשהו מוציא את השמיכה מהבגאז' עם הפה, והיא יוצאת ופורשת אותה על החול ליד האוטו.
אני מנצל את ההזדמנות לבוא מאחורייה, להסניף אותה ולהתחכך בה.

"רד על הברכיים"
היא קושרת את הידיים שלי מאחורי הגב ברצועה קצרה לגלגל של האוטו.
אני דרוך, מסמלץ לעצמי תרחישים של מה יקרה אם מישהו יעבור ויראה את התמונה הביזארית הזאת.
היא מתישבת בחיקי, מלטפת אותי, הלב שלי טס והיא יודעת להרגיע אותי במגע שלה.
אני מסנן "למה מגיע לי כל הטוב הזה?"
- "כי אתה לא יודע לשתוק"
"אני שותק בלב"
- "אתה רק עושה לעצמך יותר גרוע"
אני שותק.
- "אולי נעשה לנו פיקניק קטן, כשאתה ככה"
אני מסתכל עליה במבט לא מרוצה והיא מחייכת "אל תדאג, אין כאן אף אחד עכשיו."
היא מורידה את המכנס שלה ומלבישה לי על הפנים את התחתון הקטן והשחור שלה, ספוג בטעם שלה.
אני חרמן רצח. הזין שלי מזדקר ואני רק רוצה לגעת, לקחת, לתפוס.
"אני הולכת להשתין. תחכה ככה." אמרה בגיחוך.
הלב שלי פועם, אני רק מחכה שהיא תחזור.
"זה נראה כל כך עלוב. בוא, אתה רוצה לנקות אותי מהפיפי? רוצה לטעום את התחת שלי?"
הזין שלי נמתח רק מלחשוב על זה.
השרירים שלי נמתחים ואני מנסה להגיע אליה, זה רק גורם לה להתבדח שהנסיונות שלי עלובים ואפילו לא התקדמתי סנטימטר.
אני מותח את הידיים, מזיז את הגב, נמתח ומצליח לשפשף עם הזקן את התחת שלה, להסניף אותו.
היא מתחילה לזוז עלי.
אני מתחיל לנשוך ולהשתחל עם הלשון שלי כשהיא הודפת אותי והולכת אחורה.
"אתה חושב שזה מה שמגיע לך? אתה צוחק, נכון?"
"אתה רוצה להסניף את הריח שלי?"
- "כן"
היא מוציאה את הטמפון שלה.
"אתה יכול להסניף אותו כשהטמפון שלי בפה שלך."
היא שמה לי את הטמפון בפה ומעבירה את התחת שלה על הפנים שלי.
היא מוציאה את הזין שלי ואני מתחיל להשתפשף כנגד הברך שלה.
הריח שלה מכניס אותי לאקסטזה, אני מת להרגיש אותה. מת לטעום אותה, ומרגיש שאני עומד להתפוצץ.
"אל תזוז" היא רוכנת מעלי.
מרכיבה את עצמה על הזין שלי ומתחילה לגנוח.
אני נוהם מהאף בכבדות, עם פה סגור ומלא. וממילא אין לי מה להגיד בגלל מחסור קשה במילים מההשפלה.
היא גונחת ונהנית ולי יש מקום בשורה הראשונה לראות את הפנים שלה כשהיא ככה.
היא מביטה בי עם החוט של הטמפון שיוצא לי מהפה, עם מבט נפוח ומגוחך. אני מרכין ראש. היא צוחקת וגונחת, אבל בעיקר צוחקת.
היא באה לחיקי, מחבקת אותי ונותנת לי לירוק.
- "מה אומרים?"
"תודה"

רק רציתי שהיא תדע את הערכתי אליה.
לא הרבה יודעים, אבל היא קצת יותר גדולה מבדרך כלל, והיא יודעת להתקפל לשניים, שזה ערך מוסף גנטי מאוד משעשע במסיבות. כנראה שלא.
יש לנו קשר טוב, היא יודעת להתאים את עצמה אלי ולסיטואציה שבה אני נמצא.
היא גם יודעת לעשות גלים כאלה, ופרח, וגם את המכונית של באטמן וגם את באטמן.
סתם, היא לא יודעת לעשות פרח.
אבל... היא מאוד אוהבת להציק לך, רק כדי להיקבר לך בתוך הצוואר אחר כך עד שאת צוחקת, גונחת, שוכחת שכעסת עליה. מבליגה לה.
או שאת לא מבליגה, ואז תהיה לה תכנית ב'.
היא לפעמים ממש מצליחה לעצבן אותך, ואז ממש מתאמצת להתפייס איתך.
לפעמים היא לא יודעת מה לעשות.
לפעמים היא בוחרת לשתוק, כי קשה לה לתרגם את כל מה שאני מנסה להעביר לה.
כי זה קשה לה, וגם היא לא כל כך מרוכזת ממילא.
היא תלמידה חרוצה. היא לומדת בהתלהבות את הגוף שלך, את התזוזה שלו.
כשהיא מתקרבת אליו היא מתקשה ומתרכזת בחיכוך הלח שהיא יוצרת איתו, ולא חוסכת מעצמה את הטעם שלך, מתענגת עליו.
היא הראשונה שיודעת מה אני חושב לפני שהיא מתרגמת אותו למילים, ובדרך כלל אני יכול לסמוך עליה.
היא בדרך כלל עושה עבודה מצויינת, באמת, אני באמת חושב שהיא מתרגמת את מי שאני בצורה מושלמת.
אבל איתך לפעמים היא מאבדת מהריכוז שלה, נהיית כבדה, העיניים יורדות למטה והיא שוכחת כל מה שהיא יודעת.
אבל אני ממש לא כועס, אני מבין אותה. כמו שאמרתי, יש לנו קשר טוב והדדי ואני כאן כדי לתמוך.
גם לי קשה להכיל את כל מה שהיא מנסה להעביר בכישלון רב. אבל אני אוהב אותה למרות הכל.
אני חייב לה הרבה, ללשון הזאת, שהיא גם שותפה נאמנה וגם חברה שמבינה אותי.
וגם הנייר טואלט שלך.

מה את חושבת, שאני לא רוצה להסניף אותך קצת?
שלא בא לי להעביר את הלשון שלי ולהביט למעלה, לראות איך את מטה את הראש אחורה מעונג?
אחושרמוטה בא לי. הכי בא לי. בא לי את זה יותר משבא לי מיונז, ואת יודעת כמה... לא משנה, אני יודע שאני נוטה להיות בדרן כשזה מגיע ללהיות רציני ולדבר תכלס.
כי כזה אני, מספיק גבר בשביל לגנוב את ההצגה, פחות גבר בשביל להשאר שם עד הקרדיטים.
וכוס אמק, בסדר?
זה לא שמפריע לי לישון איתך כפיות כשאת מסופקת ואני מת להתפוצץ, או שאני לא נהנה כשאת אומרת לי לא לזוז ומזיינת את עצמך עם הזין שלי.
או שאת מכאיבה לי.
זה רק נראה שאני סובל, טוב אולי רק מבחוץ, כי מבפנים אני הכי שלם שיש כשאני שומע אותך גונחת, מחייכת, מתענגת.
ואני יודע שכשאת מבקשת ממני להתחנן, ואני מרכין ראש כמו ילד אוטיסט,
זה כי כשאת אומרת את זה אני באמת הופך לאוטיסט, ואני לא מסוגל לתקשר.
או כשאני יורד לך ואת גומרת, ואז מסתובבת ומבקשת ממני לנקות אותך, אני לא אומר כלום.
אבל מה אפשר להגיד כשאתה מרגיש באופוריה, סטרס, תשוקה, כאב, השפלה, וכולם בעזרת כמה מילים ומבט?
לפני שאני מעכל את כולם ביחד, את כבר הסתובבת, ואת דוחפת את הפנים שלי לתוך התחת שלך.
ואין לי מה להגיד, אני רק רוצה לשמוע עוד מהגניחות האלו, באותו רגע בשבילם אני קיים.
וזה ממש מרתיע, את יודעת, לדעת כמה כוח יש לך. לאף אחד אין כוח שמתקרב לכוח הזה, שיש לך עלי.
זה כמו לשחק שחמט כשאין לך מלך, ואין לך מלכה,
והקירות מתרסקים עליך, וזורקים עליך תפוחי אדמה ממולאים בלבה רותחת.
זה פאקין קשה רצח, לשחק ככה שחמט.
ואתם בטח שואלים את עצמכם, מה לא בסדר עם הנשלט הזה? מה הוא לוקח קשה?
מכירים את זה כשאתם חייבים להשיג משהו?
את הקידום בעבודה, את הרעיון הזה שיסדר לכם את החיים, את האייטם האחרון באוסף הבולים שלכם,
אתם חייבים להשיג את זה, כי זה נותן לכם משמעות.
ולכן אתם תכאבו, תקיזו דם, תרדו על הברכיים, תמנעו מעצמכם סיפוקים, עד שתגיעו למטרה... כי המטרה נותנת משמעות. ואתם, בדיוק כמוני, צריכים אחת.
וכשאני מציץ מלמטה לראות אותה מתענגת, עוצמת עיניים, נושכת שפתיים, מתרכזת בהנאה. גונחת...
זה ישמע כמו קלישאה, אבל באמת שפתאום להכל יש משמעות.
אני צריך לראות אותה מסופקת ממני, מרוצה. אני צריך, לא רוצה ולא בטיח.
וכדי להשיג את זה הלשון שלי תזדחל לכל מקום שהיא תרצה, והביצים שלי יכאבו כמה שצריך, והשרירים יכאבו, ומה לא.
זה שום דבר בעצם, לעומת התמורה.
אני לא מתבייש, אני יודע שאני דפוק. מתוכנת לסטוצים, לשיחות מעלית, תשוקה רגעית, שלאחריה שתיקה שמלאה בחרטה והרהור.
זה לא אומר שאני לא מסוגל לחשוב בהיגיון. והוא אומר שאין לי טעם באהבה מזדמנת כשיש לי נסיכה בבית.
ומשמעות.

יש דברים שאני רוצה להגיד לך
אבל כל פעם שאני מנסה, אני משתנק.
כי קשה לי להגיד כמה אני נהנה להיות האפס שלך.
כמה אני נהנה לפנק אותך, לראות אותך מרוצה, לענג אותך.
זה קשה לי לספר לך איך זה מרגיש, כי זה לא מרגיש לא טוב ולא רע,
וגם לא באמצע... זה משהו אחר לגמרי.
אבל כשאת אומרת לי שאני האפס העלוב שלך, ואני לא מגיב,
זה רק בגלל שאני לא יודע מה אני מרגיש, וגם בגלל שאני לא מרוכז מדי בשביל להגיב.
כי זה כל כך מחרמן אותי...
אני אוהב שאת מרוצה ממני יותר משאני אוהב להיות נינוח.
את אומרת שרק הגמירה שלך חשובה, ואיזה בנאדם שפוי יסכים איתך?
אבל כשאת אומרת את זה, אני שמח שפגשתי אותך
למרות שכן, מאז שפגשתי אותך אני גומר הרבה פחות (והרבה פחות נהנה מזה)
אבל ממילא אני רוצה להתרכז רק בך.
כשאת אומרת לי לא לזוז כשאני בתוכך אני רוצה לטרוף אותך,
אבל אני גם רוצה שתהיי מרוצה ממני, יותר משאני רוצה לספק את הגחמות של עצמי.
אני לא רוצה שלא תדעי מה אני מרגיש רק כי אני לא מסוגל לדבר על זה בחופשיות
אבל אני גאה להיות הנשלט שלך, האפס שלך, הדילדו שלך, כיסא, משענת, מחמם רגליים, ובעצם כל מה שתרצי שאני אהיה בשבילך.
ואני יודע שאת נותנת לזה לחלחל לי לאט לתודעה, וזה לא דבר קל להשלים איתו
אבל לא הייתי רוצה את זה אחרת.
הדבר היחיד שאני לא מבין, זה מי לעזאזל שותה תה בלי סוכר. :(

הכלבה הזאת ניצחה את האינטרנט.

https://www.facebook.com/LADbible/videos/2590500854330422/

אני בן 9: פאק אבא, אתה לוחץ פה על הכפתורים האלה ואז שומעים את אמא מהצד השני?

אחיין שלי בן 9: הפלאפון שלך לא זז, אתה צריך לנקות זבל, ה-ראם שלך נמוך, האפליקציה הזאת מקצרת חיי סוללה. תן לי חמש דקות עושה לך אותו בובה

*נכנס לכלוב*
*עובר על החברים שמחוברים*
*מקיא קצת בפה*
*יוצא*

*נזכר שאין שום דבר מעניין בשבילי בעולם הונילי*

*נכנס לכלוב*

בנושא אחר לגמרי, יש למישהו חבל תלייה או גרזן להשאיל?

אני לא מת על לכתוב, אבל פתאום יש לי כל כך הרבה מה להגיד.
כל כך הרבה, שלא יוצא לי כלום.

מבט חטוף למאחורי הקלעים:
"איך תפנק אותי הערב?"
איזה דביל אתה, איך לא הכנת את עצמך לשאלה הזאת שוב?
במיוחד כי אני רוצה לפנק אותה. אני לא יודע מי זאת, אבל בא לי שהיא תהיה מרוצה. מגיע לה. למה מגיע לה? לא יודע. אולי כי הצחוק שלה עושה לי ממש נעים.
"אין לי מושג"
"אתה במיטה?"
-כן
"תתאר לי מה אתה לובש."
אנחנו מדברים על משהו כזה? רגע, לא הכנתי את עצמי. למה לא יכלתי להתלבש יותר יפה לפני שאני הולך לישון? ג'ינס עם חולצה מכופתרת כזה, ובוקסר צמוד... עם חגורה, ונעליים אלגנטיות, רגע, מה הקשר, להתרכז.
"ג'קט עם חולצה זרוקה ובוקסר". אמרתי את זה עכשיו?
בראש שלי זה לא נשמע כל כך מגוחך. אני נשבע.
טוב, לפחות היא לא ביקשה ממני לשיר לה את השיר של דרדסים. חבל על האוזניים שלה...
יכל להיות יותר גרוע.
אני שומע אותה מהרהרת. חושבת. זוממת. עולה לי חצי חיוך... אני אוהב לשמוע את הראש שלה עובד.
"עדיין לא."
- עדיין לא?
"עדיין לא."
- חבל...
"שמעת אותי חושבת."
יכול להיות שהיא שמעה אותי מאזין, ככה מהצד, עליה חושבת?
אני לא אוהב אנשים שנמצאים כמה צעדים לפניי, זה גורם לי להרגיש לא בטוח, אבל זו לא הפעם הראשונה שהיא שם. וזה גורם לי להעריך. בכל זאת, אני מעריך אתגר.
כמו בשיחה הקודמת, כשהיא שאלה אותי שאלה שלא הייתי מוכן לה, והיא הרגישה את זה בתשובה שלי עוד לפני שהספקתי להוציא שלוש מילים.
אין לזה הוכחה קונקרטית, אבל אנחנו משחקים יפה ביחד.