הכל מהכל. רשימות תכולה שכאלה. מה אוהב. מה לא אוהב. גבולות.
אני לא אוהב שמציבים לי גבולות. אני מציב גבולות. אני מחליט. אם הגבולות שלי חורגים משלה - אנחנו לא מתאימים. זו תחושתי התמידית. אני חושב שכל דבר ששני אנשים בוגרים עושים בין ארבע כותלי ביתם - וכל עוד נעשה בהסכמה - מקובל.
אני אוהב לאהוב. לחבק. לנשק. לעטוף. להרגיש כל פיסת עור. ללטף בידיים ובמילים. להעניק חום ומקום להניח עליו ראש.
אני אוהב לדבר. לכתוב. לכרוך במילים מחשבות. להקשיב. לייעץ.
ובאותה נשימה, אני יכול להיות חתול (מזל אריה, כבר ציינתי?). חתול מתפנק, מגרגר, מתחכך. כזה שמחפש את הגוף החם להצמד אליו, להרגיש את קימוריו וחומו.
מנגד, אני אוהב להכאיב. פיזית. להכות, להצליף, למעוך ולצבוט. להשפיל ולצוות. לירוק ולסטור. לאחוז בשיער בכוח - ולהטיח את הראש. לנשוך. לסחוט. לטפטף שעווה. לקשור. להגביל. לתלות. אנאלי? אוראלי? הכל. שתן? ברור. יש לכם גבולות? דברים שלא תעשו עם בני/בנות זוגכם? למה?!
אני מביט בד', בגופה המתנשא לגובה - ואני אוהב כל פיסה בו. את החמוקיים והעיקולים שלו הנרגשים למגע ידי. אני אוהב את הנכונות שלה לנסות ולהכנס לעולמי. והיא מקבלת אותו בהכנעה ואהבה.
צעקותיה. בכיה שכואב לה. הפחד בעיניה - מושך אותי בצורה מטורפת. ועם זאת - אהבתה שמאפשרת לה להתמודד - נוצצת בעיניה.
היא קוראת לי "אדוני". לפעמים "אבא". ואני מכתיב את הצעדים. מבהיר לה שהיא הרכוש שלי. שייכת לי. מסביר לה שקיומה תלוי בי וברצונותי. מחפש בעיניה את הכניעה המושלמת. את ההשלמה עם המצב. היא כלום. אוויר. אפילו לא זה. בלעדי. רק איתי היא שלמה, מושלמת. רק כאשר היא חלק מחיי - השפחה שלי - הכלבה שלי - הזונה שלי. והיא שלמה. ומושלמת. בעיניה התכולות וחיוכה הממיס.
אני רוצה אותה אשה חזקה, דעתנית, יפה, וחכמה - לצידי. כראוי לי. לא סמרטוט. אך עם זאת - בכל רגע נתון היא שפחתי. ובמבט או סימן, היא מייד נעתרת, מתמסרת, ומקבלת את מרותי. לא להיות מניאק כדי להיות מניאק. אלא כי זה חלק ממך. להיות אדם אוהב. אבל גם רע. הרוע הזה הכרחי. חלק ממני. מנשמתי. והאושר האמיתי הגיע - עם הקבלה וההשלמה שזה אני. לטוב ולרע. בעיקר לרע. ואני אוהב אותה. והיא אותי.
