צבעי השמיים נראו לא טבעיים. גוונים של אדום וכתום נעו בריקוד לכדי התמזגות עם כחול ושחור - והשמיים לא מצאו מנוח, מתערבלים מעל נוף צחיח, שסלעים חדים פורצים בו מן האדמה רבודת העצמות.
במרחק, מתחת לנקודה בה השמיים נראו שלווים, ניצב בית בודד. אורות קלושים בוקעים מחלונותיו, וארבעה סוסים אדירים קשורים בחזיתו. האחד אדום, חרב עצומה תלויה לצידו - סוסו של מלחמה הוא. השני לבן, צח כשלג - על קשתו האדירה של מגפה הוא שומר. סוס שחור, שעצמותיו נראים היטב מבעד לעורו המתוח - צונף בקוצר רוח, כקורא לרעב, אדונו.
הסוס הרביעי, חיוורון המוות ניבט מעיניו - אינו מש ממקומו, חרישי וראשו מורכן. סוסו של מוות הוא, כשידהר על פני האדמה, מוות וחורבן יותירו פרסותיו.
ומתוך הבית, עולים קולות ויכוח. אל שולחן ישובה גבירה אצילה, גורל שמה, ומוות, ברדסו משוך על ראשו והוא מהרהר.
שלושת הפרשים האחרים עומדים ומתווכחים בקולי קולות. צועקים זה על זה, מחליפים מהלומות ונאצות.
"הס" אמרתי לאחר נצח קטן, התרוממתי ממקומי, עצמות שלדי מתחכחות זו בזו - הסרתי את ברדסי מעל לראשי - העפתי מבט קטן בעיניים הזורחות בירוק של גבירת הגורל ופניתי אל פרשי, "הפור נפל, והחלטתי סופית היא - אנו נשחק על נשמתה של נערה זו".
שקט השתרר לרגע, ומגפה בקולו הצווחני ירה "לא כשהגבירה מגנה עליה, לא נשמע כדבר הזה במחוזותינו!"
מבט מצמית מבין ארובות עיני נטולות העיניים ומגפה התיישב במשיכת כתפיים.
"גם אתם" סיננתי - ומלחמה ורעב התיישבו גם הם.
"ובכן" פניתי אל הגבירה, "את הנחת את התערבותך על שולחני. ומה את דורשת בתמורה?"
"אוה..." ענתה הגבירה בפליאה מעושה "אני חושבת שמילניום שנים נטולי מוות יהיו תמורה נאה לנשמה זו"
קקפוניה של התנגדויות מצד פרשי החלה לעלות שוב. הרמתי את ידי להסות אותם.
"אלף שנים את אומרת" שיפשתי את לסתי התחתונה, משמיע תוך כדי כך חריקה של עצם בעצם "תמורת נשמתה של נערה בת תמותה זו - מחיר כבד הוא, אך אני מסכים" אמרתי, מרים את זרועי להשתיק את ההתנגדויות מצד שלושת פרשי הנאמנים.
"את הצבת את האתגר, ואת בחרת את המחיר. אני, בוחר את המשחק".
רעמת שיערה האדמוני של גורל הבהיק בעת שהנהנה בהסכמה.
הבנתי את מטרתה של הגבירה. מאז ומתמיד מנסה היא לשחק איתי משחקים. מאז שחר ההיסטוריה, הכתיבה היא את כללי המשחק של בני האדם - גזרה גורלות, הניעה צבאות ופיתתה מלכים. אך כולם בסופו של דבר מסרו לי את נשמתם. במוקדם או במאוחר. ולא משנה מה עשתה הגבירה.
נסיונה של הגבירה לשנות את חוקי המשחק ולו לתקופה כה קצרה של אלף שנים - הוא עוד מהלך במשחק השחמט האינסופי שלנו, בו היא מקווה להשיג יתרון קטן עלי - ביודעה שאינני מסרב להתערבויות מסוג זה. העברתי את שלד זרועי על השולחן, וכדור ירקרק תכלכל הופיע, מסתובב לאיטו סביב עצמו.
"זמנו את אלופיכם" הורתי לפרשי, והם בתורם הוסיפו לארץ המסתובבת על שולחני את נושאי כליהם.
שלפתי חפיסת קלפים ממעמקי גלימתי.
את החפיסה הזו, עיצבתי בראשית הזמן. כאשר רק אני הייתי. כל קלף צוייר באש ודם על עורותיהם של שדים עתיקים כל כך ששמותיהם נשכחו מן הלב. זוהר חיוור בקע מהם בנוגעי בהם. טרפתי את חפיסת הקלפים, ניצוצות ולחש גחלים בוערים נשמע כשקלף נדחק אל בין אחיו.
הגבירה הכירה את החפיסה הזו, וידעה שמעולם לא ניצח אדם, שד או אל את מוות במשחק זה. אך שחוקה לא מש מפיה ותהיתי מה גורם לה לחשוב שהפעם יהיה זה שונה.
"המשחק החל!" הכרזתי.
וָאֵרֶא הַשֶׂה פֹּתֵחַ אֶחָד מִן־שִׁבְעָה הַחֹתָמוֹת וָאֶשְׁמַע אַחַת מֵאַרְבַּע הַחַיּוֹת מְדַבֶּרֶת וְקוֹלוֹ כְּקוֹל רַעַם לֵאמֹר בֹּא וּרְאֵה׃ וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס לָבָן וְהָרֹכֵב עָלָיו קֶשֶׁת בְּיָדוֹ וַתִּנָּתֶן־לוֹ עֲטָרָה וַיֵּצֵא מְנַצֵּחַ וּלְמַעַן יְנַצֵּחַ׃ וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשֵּׁנִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשֵּׁנִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה׃ וַיֵּצֵא סוּס שֵׁנִי וְהוּא אָדֹם וּלְרֹכְבוֹ נִתַּן לְהַעֲבִיר אֶת־הַשָּׁלוֹם מִן־הָאָרֶץ לְמַעַן יַהַרְגוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וַתִּנָּתֶן־לוֹ חֶרֶב גְּדוֹלָה׃ וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשְּׁלִישִׁי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשְּׁלִישִׁית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס שָׁחֹר וּבְיַד רֹכְבוֹ מֹאזְנָיִם׃ וָאֶשְׁמַע קוֹל מִתּוֹךְ אַרְבַּע הַחַיּוֹת אֹמֵר קַב חִטִּים בְּדִינָר וּשְׁלֹשָׁה קַבִּים שְׂעֹרִים בְּדִינָר וְאֶת־הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אַל־תַּשְׁחֵת׃ וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הָרְבִיעִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הָרְבִיעִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה׃ וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃
[חזון יוחנן, ו]