לפני 9 שנים. 24 בנובמבר 2014 בשעה 19:01
פותח את "כוכבים בחוץ", בוחר דף אקראי וקורא את מילותיו של אלתרמן.
משהו במילותיו טורד את מנוחתי, מילותיו - כתמיד - משלב גבוה ודימויים המצליחים לגעת בנשמתי המתה למחצה, אך עדיין אני חש במשהו מוזר במילותיו.
ואז הבנתי.
הכתיבה שלו הינה סאבית לחלוטין. ממש כמו לקרא שירת רחל.
אכזבה קלה -- שעברה. זה עדיין אלתרמן.
"עֵת אֶרְאֶךָ מְתוּחָה, אֲדֻמַּת עַפְעַפַּיִם,
בְּלָבְנָם הֶעָמֹק שֶׁל כָּרֵי הַחֹלִי,
מוּל תְּחִנַּת וִדּוּיִי, הַנּוֹפֶלֶת אַפַּיִם,
שְׁתִיקָתֵךְ תִּשְׁתַּרְיֵן, שְׁתִיקָתֵךְ לֹא תִּמְחַל לִי,
שְׁתִיקָתְךָ לֹא תִּדֹּם. רַק יָרוּם הֶחָזֶה
לְהַפֵּךְ הַר אֲוִיר לְאַחֲרִית נְשִׁימָה,
רַק תְּבַלּוּל הַזְּגוּגִית לְאִטּוֹ יְכַסֶּה
אֶת עֵינֶיךָ - עֵינֵי - שֶׁהָיוּ לַשְּׁמָמָה."
[קטע מסתו עתיק, נתן אלתרמן]
