כל הסיפור של יולי ושלי התחיל מכך, שחברים שלי הזמינו אותי לשבת איתם בפאב בערב שישי אחד של הקיץ. אחד מהחברים הזמין ידידה שלו מהעבר, מתקופת הצבא, שתצטרף אלינו. לידידה שלו קראו יולי.
יד המקרה כיוונה, ורוב הערב ישבתי מול יולי. הגנבתי אליה הרבה מבטים וניסיתי לבחון אותה בנונשלנט. היא הייתה מהממת בעיני- שיערה היה ג'ינג'י וקצר, נמשים היו זרועים על פניה, עיניה היו ירוקות כהות וגופה היה שרירי מעט. היא הייתה גבוהה. הקסדה שלה הייתה מונחת לידה על השולחן, מה שהעיד על קטנוע או אופנוע. ככל שבחנתי אותה יותר ויותר וראיתי איך היא מדברת עם אחרים הרגליים שלי רעדו יותר. היא הקרינה רוגע וביטחון, אפילו סמכותיות, והייתה מאוד נחמדה לכולם. המחשבות שעברו לי בראש בעודי מסתכלת עליה היו על רכות השפתיים שלה והנמשים שלה- מעניין אם הם בולטים מעל העור כשמלטפים אותם…. "אממ, היי...אני יולי", יולי פנתה אלי והסבה את תשומת לבי בנגיעה קלה על אצבעותי. לבי קפץ בקרבי וכל הנונשלט-לכאורה שלי נמוג כלא היה, "אהה..א..היי, היי, אני חנית".
"חנית? את דוקרת אותי במבטים שלך כל הערב", יולי אמרה בחיוך פלרטטני.
"אה...סליחה...סליחה, ממש לא התכוונתי", הרגשתי את הלחיים שלי עולות באש והשפלתי מבט. ניסיתי לנשום. למה אני כל כך מתרגשת מבחורה שאני לא מכירה?
"למה את מתנצלת? זה נעים לי, תמשיכי", יולי צחקה לעברי ונגעה עוד קצת באצבעות כף ידי.
"אה, אוקי...אז...אני אמשיך", אמרתי בשקט והמשכתי להביט בפניה היפים של יולי.
מהרגע שיולי פנתה אלי נסגרנו שתינו בעולם משלנו, עולם של מבטים, נגיעות קלות על הידיים ומתח מיני מורגש. לאחר זמן מה ומספר לא מבוטל של כוסות מוחיטו, התחלתי להרגיש את השלפוחית שלי לוחצת. התנצלתי בפני יולי והלכתי לשירותים, מסוחררת, יותר מנוכחותה של יולי מאשר נוכחות האלכוהול בדמי.
כשחזרתי לשולחן נוכחתי לדעת שאין לי כיסא, הפאב היה עמוס עד אפס מקום ומישהו כנראה גנב לי את הכיסא. יולי ראתה שאני מתנדנדת על העקבים שלי וקצת מדוכדכת מזה שלקחו לי את הכיסא ואמרה לי, "היי חנית, חבל שתהרגי את הרגליים שלך על העקבים האלה, בואי, שבי על הברכיים שלי", וטפחה על ברכיה. מצמצתי בעיני כלא מאמינה, לבי האיץ והתחלתי להרגיש פעימות לא רצוניות באזור המפשעה שלי. בלעתי רוק וסירבתי בנימוס, "לא, אני אכאיב לברכיים שלך, אני לא רוצה להכאיב. אני אמשיך לעמוד כאן".
"את לא תכאיבי לי, את כזאת קטנה. בואי שבי מצחיקה אחת", יולי משכה אותי משיכה קלה בידי וקירבה אותי אליה.
נעתרתי להצעה שלה והתיישבתי על ברכיה, מסדרת את השמלה שלבשתי ומרגישה חשופה יותר מדי. "נוח לך עכשיו?", היא שאלה אותי בלחישה על אוזני.
"כן, מאוד", עניתי לה ובלעתי רוק, מתנשמת ומתרגשת.
יולי התחילה לעסות את גבי ולהרגיע אותי קצת, היא הרגישה שהייתי מתוחה. נאנחתי בהקלה, היא עשתה את זה כל כך טוב. רציתי שהיא תמשיך לעסות אותי לנצח. היא המשיכה בשלה, הידיים שלה טיילו על מותני והעבירו בי צמרמורת. "'העור ברווז' שלך דוקר אותי, זה מצחיק. הריגוש שלך סקסי, מתוקה". סובבתי לכיוונה את ראשי, רכנתי לעבר פניה ונתתי לה נשיקה על צד פיה. מהר מאוד היא הרימה את כפות ידיה לצווארי והידקה אותן, גורמת לי להיחנק מעט, שלחה את לשונה החמימה לעבר שפתי וליקקה את שפתי התחתונה והבשרנית. לנוכח לשונה פתחתי את פי ונתתי ללשונה לחדור אותו. שקענו בתוך נשיקות חמימות ורטובות, לא הרגשנו איך הזמן עבר ואנשים מסביבנו כבר הלכו. "לא בא לי שזה ייגמר", לחשתי בייאוש ניכר.
"זה לא חייב להיגמר, חנית המתוקה. בואי נעוף מפה", היא אמרה ותקווה ניצתה בלבי.
ירדנו שתינו מהכיסא, ברכנו את שאר החברים שנשארו לשלום ויצאנו מהפאב. "איך את עם אופנועים?", שאלה אותי יולי בהרמת גבה וחיוך. "מתה על אופנועים", עניתי במבט מצועף. הלכנו כמה מטרים והגענו לאופנוע הכבד של יולי, התחלתי להרגיש רטט בין רגלי מרוב התרגשות. יולי שלפה קסדה שהייתה קשורה מאחורי האופנוע והלבישה אותה על ראשי, הידקה אותה ונתנה לי נשיקה. חייכתי ונשמתי מהר וחיכיתי שהיא תעלה על האופנוע.
"קפצי", היא אמרה לי אחרי שהיא עלתה על האופנוע ונתנה לי יד מייצבת בעודי מתמקמת מאחוריה. "חבקי את המותניים שלי אם את חוששת מהנסיעה", היא הציעה.
"אני אחבק, אבל בלי החשש", אמרתי והושטתי את ידי אל עבר מותניה הדקות והשריריות.
אחרי נסיעה של רבע שעה הגענו לביתה של יולי, באזור שקט, קצת מחוץ למרכז. היא התגוררה בבית פרטי עם חצר קטנה ומטופחת.
ירדנו מהאופנוע והתנשקנו. התקדמנו בנשיקות אל עבר דלת ביתה, היא שלפה את המפתח ובין נשיקה לנשיקה היא אמרה לי "מקווה שאת לא אלרגית לכלבים או לחתולים. אני מגדלת חתולה וכלבה".
"אממ לא, אני לא אלרגית. אני אפילו אוהבת...כלבים וחתולים", השבתי בשקט. כבר הייתי להוטה להרגיש את יולי מתחת לבגדים שלבשה.
יולי הכניסה את המפתח לחור המנעול ומיד יכולנו לשמוע שריטות מעבר לדלת ונביחות התלהבות. "זו הכלבה שלי מעבר לדלת. אל תפחדי ממנה, היא לא נושכת", חייכה אלי יולי ופתחה את הדלת….
המשך יבוא…
