|
|
|
היא אמרה לו ״ גע בי שם, איפה שמדמם״,
הוא מצידו הביט בה משתומם.
היא הביטה בו בעייניה הגדולות,
״ בקע אותי, קלף, תן לי בפניך להתגלות״.
הוא הושיט יד אל לוח ליבה,
היא הידקה אותה חזק מחדירה אל קרבה.
דמו כעת מתערבב בשלה,
מחול סוער,
מעשה אהבה.
במקום בו היו נבט שתיל קטן,
עוד מעט יהפוך לקטלב איתן.
לפעמים מתחשק לי שלא תהיינה שפות.
כך אוכל לחדור אל כל הלבבות.
ללא הבדל דת, גזע או מין.
לחדור עמוק כמו סכין.
יש אנשים המגיעים לחיי לרגע קט ומציירים עולם,
אחרים באים ונשארים ומאום מהם לא נותר.
אני רוצה לנצל פלטפורמה זו להודות לחיים על ההזדמנות המופלאה שהם פותחים לי בכל רגע נתון, ללמוד ולצמוח ולהכיל את השפע.
תודה.
בשעה 22:00 בדיוק יפתחו שוב השערים.
מחיר הכניסה הוא 10 שקלים לאדם ולא מאה כפי שנכתב בטעות.
הזדמנות אחרונה להרשם.
יצאנו בלילה, שריקת הרוח היתה כמנגינות אלפי חלילים ופסיעותינו המדודות ריסקו עלים יבשים שכיסו כמרבד חום ירוק את השטח.
יגאל היה הראשון בטור, מאחר והיה מנוסה במסעות מסוג זה, היה רק טבעי שניתן לו את ההובלה.
המסע תוכנן בדקדקנות מופתית, צידה נארזה ובגדינו הותאמו לתנאי השטח.
עוד כעשרים קילומטר, הגענו ליעד. אמר יגאל בקולו הסמכותי, הרימו את הקצב.
כל האימונים שעשינו בחודשים האחרונים השתלמו. למעט אורן שהתלונן על כאבי שרירים כל החבורה פסעה בגאון ובסדר מופתי.
ההכרות ביננו היתה רבת שנים, כל באי המסע הגיעו בשלב כזה או אחר לפאב של עמוס. עד מהרה גובשה לנו חבורה מרשימה תוך הקפדה כמעט מקודשת על מפגש דו שבועי בפאב, ללא בני זוג היינו מתכנסים ודנים בנושאים שונים ומשונים מעולמינו.
לצורך המסע לקחנו כולנו חופש מהעבודה ומהבית, תחושת הפחד נמהלה בריגוש מטורף ואמביציה אינסופית.
מה גם שהעובדה כי למעט חברי החולייה, אף אחד לא ידע לאן היו נשואות פנינו.
אחרי שעות של הליכה יצאה השמש, למרות שהיינו ערוכים, קפחה על פנינו והזיעה נגרה על הבגדים.
אף אחד לא העיז לאמר מילה. המשכנו לצעוד כך עוד שעות ארוכות, חבורת גברים למודי קרבות ומלאי אגו.
המסע כולו ארך שישה ימים, במהלכו צחקנו, בכינו, אכלנו, שתינו ובעיקר העמקנו את תחושת השותפות בסוד.
כולנו ידענו שבכדי להגיע יש להשקיע.
הבקתה הוסתרה מעין כל על ידי גיבוב של מתכות מחלידות וענפים סבוכים.
שנה עברה מאז הפעם האחרונה בה ביקרנו פה וכעת בזרועות צרובות שמש התחלנו לפלס את הדרך אל הפתח.
שעתיים מאומצות חשפו דלת חומה, כולנו כאחד החסרנו פעימה. ההתרגשות היתה בשיאה, ניתן היה לשמוע את הלמות הלב מבעד לחולצות הרטובות מזיעת המסע.
יגאל הביט בנו במבט אוהב ואמר, כניסה שקטה, מקלחות על פי הרשימה ובעוד שעה בדיוק התכנסות בסלון.
מדהים שהצלחנו למרות כל הקשיים בדרך להגיע בדיוק שעה לפני שידור האירוויזיון!.
3/6 אצלכם בבילויים.
לא תרשמו?
הוא נוגע,
לא נוגע,
קל כפרפר.
מרפרף ופוגע,
לא נשאר.
ומשק כנפיו העדין,
חודר את כולה,
באותם רגעים של עונג,
היא לו והוא לה.
שפתותיה יונקות את נוזליו,
הוא מפליט אנחה וגומר.
עוד רגע קטן,
חיוך.
הוא יוצא אל פרח אחר.
וזכר הטעם ההוא,
עמוק בתוכה שמור,
עד הפעם הבאה שיגיע,
וימתיק עימה סוד קסם נצור.
מקרבת שפתיים אל העטרה,
סובבת אותה בלשוני, שוב ובחזרה.
לחלוחית בפתח תאוותי,
עינוגך הוא גאוותי.
מרחיבה גרון,
בולעת אותך, עוד, המון.
דימעה ניקוות בפתח עייני,
כולי שלך, שלך, אני.
סמוקות פניי,
עורגת אליך, עוד ועוד, בלי די.
חדור אותי, נפץ חומות,
העלה אותי, הורד לתהומות.
גופי מתקמר,
שיערי מתבדר, מסתמר.
מהדקת שפתיים על גזע חטוב,
מענגת אותך, עוד ועוד ושוב.
הרהור בניחוח פוליטי...
בטח שלא מלמדים ערבית מדוברת בבתי ספר יהודים, מוודאים שחס וחלילה לא נוכל לתקשר ולגלות שלא כולם רוצחים...
#חינוך_מונע_בורות_מונע_שינאה
אני טקסט פוליטי...
אתמול שוחחתי מעט על פוליטיקה, ידוע לכל מי שמכיר אותי כי אני שייכת לצד השמאלי ביותר של המפה.
מאז יומי הראשון כבוחרת ויש להניח שעד האחרון.
משחר ילדותי חיי שלובים בחיי שכני הערבים. משחקים משותפים כילדים ובהמשך המציאות השתנתה. אני התגייסתי והם נותרו בכפר איש איש ועיסוקו.
תקופת הצבא העמיקה אצלי את ההבנה שחייבים שינוי משמעותי בתפיסה האנושית.
מציאות החיים הקשה המתרחשת לנו מתחת לאף חייבת התייחסות.
הרי מה מבדיל אותנו מעמים אחרים המתעמרים בשכניהם? מה למדנו אנחנו מפשעי שינאה שהמיטו עלינו אסון בלתי יתואר?
אז אני לא מפגינה ולא יוצאת להשתלח בחיילים, אני מכבדת את הצורך שלנו בהגנה מול מציאות לא שפויה אבל במקביל אני מאמינה גדולה בשיוויון.
אני בוחרת שלא לבחור את חבריי על צבעם, גזעם ומינם.
אני בוחרת אותם על האור שהם מביאים לחיי.
אני שותפה מלאה לכאבם, על היותם סוג ב' במדינה שהיא בית יחיד גם עבורם.
אז תאמרו שיש מספיק מדינות ערב והם מוזמנים לארוז, אנחנו כבר נסייע בהובלה?
הם ילידי הארץ, שורשיהם נטועים בה בדיוק כמו אלו שלי.
הם לא נחלקים לשני סוגים,
הערבים הסתומים שעובדים בבניין והחכמים שלומדים הנדסה בביר זית כדי לייצר את מטען החבלה הבא.
הם אנשים כמוני וכמוך,
עם שאיפות וחלומות לעתיד טוב יותר.
בו גורלם לא יהיה נתון בידי אנשים המקטלגים אותם על שייכותם הדתית לאומית.
במדינה שנותנת להם הזדמנות שווה.
אני שמאלנית מנייקית גאה, כזו שעשתה שליחויות ציוניות בחו"ל ושירתה בקרבי ועדיין מאמינה בכל הלב שהדרך לשלום מתחילה בהדברות, בשיוויון הזדמנויות ובאהבה.
נאיבית? אולי.
עדיין לא מוכנה לבחור דרך אחרת.
יש מספיק אדמה לכולנו, אין מספיק דם שיעצור את האיבה.
