המוזה שלי

קוראת אינספור פוסטים על דימויי גוף, נשים בעיקר מרגישות לא נוח מול תכתיבי החברה.
מיותר לציין כי מה שנחשב מופלא בחברה אחת יחשב איום ונורא באחרת,
ואתם שואלים מה אני אומרת?
אני אומרת שאני יפה כי כך אני מרגישה.
אני לא זקוקה לאישור או התנגדות של אף אחד לקביעתי זו.
שחצנית?
חיה בסרט?
שטויות, גבירותי ורבותי.
אני יפה כי ככה החלטתי ודי.
אין כל קשר לגובה ומשקל, לבגד שלגופי או לגבר שלצידי.
מי שאחראי לדימוי הגוף שלי,
הוא...
אני.
הזמן נתן בי סימנים, קמטים המזכירים לי תהליכי נפש חשובים.
העטיפה הזו נוצרה במיוחד עבורי,
מרגישה מיוחדת ושווה תמיד בתוך עצמי.
אין לי עניין בשלמות ורדיפה אחר אידיאל של אחרים.
כשאני אוהבת את עצמי, אני ממילא אדם יותר מקבל ונעים.

מאחלת לכולנו לאהוב את עצמנו על כל פגמינו, חסרונותינו ויתרונותינו הייחודים.

אדמתי,
בדמי את מוכתמת.
בשרי מאכל עבורך.
את כולי עבורך אתן,
לא אשוב עוד לראותך.
זעקת אמי על קיברי,
דמעותיה על רגב אדמה טרי,
ואני?
מי אני ומהו שמי?
האם אני נוכרי?
שמא אני יהודי?
אדמתי אינה בוררת,
את כולנו היא בוחרת.
לחלקנו מגן דוד למזכרת,
אחרים מקבלים סהר או צלב לתפארת.
את דמינו שותה האדמה,
וכל זאת על שום מה?
מאבק דמים עתיק יומין,
מיהו הבעלים החוקי של האדמה,
בה גופי מוטל כעת בבית העלמין.

סדום פותחת שערים בעשר

אתם שם?

רודף אחר הזנב של עצמו,
אין מספיק רכוש שיפיס את דעתו.
לא נם שומר ממונו,
עין אחת פקוחה אל כספתו.
לא יחשוף אבניו הטובות,
יסתירן היטב מעין הבריות.
ושכנו הרש יתהדר בבגדיו הדלים,
במקל יאחז ויצא לנדודים.
בכל יום יטעם מפלאי העולם,
הוא רכוש הטבע והטבע רכושו לעולם.
האין זה העושר המושלם?

אני תוהה כמה למדנו אנו מזוועות השואה, האם אנו קשובים לסבלות האחר?
האם אנו מושיטים יד להצלת בני אדם שכל פשעם הוא צבעם או גזעם?
הלוואי ונדע להרכין ראשנו בכל ימות השנה ולעשות כך שנוכל לאמר באמת,
לא עוד!
לא עוד סבל אנושי, לא עוד רצח עם.
לא עוד יובלו בני אדם לטבח על צבעם או גזעם או נטיות ליבם.

לא עוד!

אודים מוצלים,
דמויות חולפות כצללים.
בלויי סחבות,
שלדים, עור, עצמות.
רוחו של אדם עומדת לו שם,
שומרת אותו בגיהינום צבוע בדם.
תינוקות מושלכים אלי בור,
יום רודף יום, אין קרן אור.
האמונה הפנימית מנצחת,
כוחות על באדם מפתחת.
הוא עומד מול הצורר,
זועק את נפשו להישאר.
לא להיכנע לרשע,
גזרי דין מוות,
חפים מכל פשע.
לזכור ולא לשכוח,
להפוך אדם אוהב,
לסלוח.
להימנע משנאת חינם,
לאהוב כל אדם,
באשר הוא,
אדם.
זהו הנצחון שלנו,
על הנאצים,
על כולם.

גשם הראשון, מתדפק על חלונות החדר, דוק של קרה מתאסף ומסתיר את הנוף המרהיב אשר לשמו רכשתי את פינת החמד הזו בגליל.
כבר חמש שנים אני כאן בגבעות המוריקות, אין רגע בו אני מתחרטת על החלטתי לעזוב את חיי הנוחות בעיר הגדולה ולהתמסר לחדוות הכתיבה.
מרק חם מתבשל לאיטו על אש נמוכה, מפיץ ניחוחות מטריפים בחלל הבית ואני בפיג'מת פלנל מפוספסת נמרחת בכורסה הרחבה מול האח המרצדת ונזכרת באותו הערב שקפצתי לבקר את בני המ"פ בשטח האימון.

הסיפור עם בני נמשך כמה שנים יפות ומופרעות ובעצם היווה את קשר השליטה הראשון שידעתי.
הדבר הכי סקסי בבני היה הראש שלו, לא היתה פסגה שהיוותה עבורו מכשול, תמיד רץ בחוד החנית וכאמור כך גם איתי.

באותו הערב הגעתי לבושה במיטב המחלצות והצטיידתי במגוון תבשילים בעלי ניחוח ביתי במיוחד כדי לפנק את הגבר המסוקס ומאובק שבא מולי כעת.
אחרי חיבוק ממושך אחז בני בידי ומשך אותי אל אוהלו שמוקם במרחק מה משאר חיילי הפלוגה.
קופסאות האוכל הונחו כלאחר כבוד בפינת האוהל ואני הונחתתי בהנפה על המיטה הצרפתית החורקת.
בני שלף סכין חדה וקרע את בגדי מעלי,ידיי ורגלי נאזקו לשולי המיטה באזיקונים ופלנלית כיסתה כעת את עייני. דממה באוהל, רק קולות התנים והרוח הנושבת בבדי האוהל חובטת ומרפה.
" לא לדחוף! יש מקום לכולם" לוחש בני, ליבי מחסיר פעימה... הדופק מאיץ ובית החזה עומד להתפוצץ.

ידיים נוגעות בי שם על המיטה,בליל שלם של ידיים, חוקרות, לשות, צובטות ומבקשות לחדור.
פי מתמלא רוק ואני ממלמלת בג'יבריש משהו שאמור להישמע כמו "בני,אתה כאן?".
אצבעות חודרות אל הכוס שלי שתפח והתמלא עסיס ריחני, אני מתמתחת ומשמיעה קולות גירגור ראשונים.

"אחלה מבצע ח'ברה, פתחתם טווס לתפארת, עכשיו תפתחו אותה" "חפ"ק מג"ד ראשונים, אחר כך לפי הסדר חמישיות,שביעיות ושמיניות".
אין דברים כמו הבני הזה! כל כך הרבה זמן פינטזתי על גאנג באנג והנה המלך הפתיע.
החורף הזה מציף זכרונות עונג מטורפים...

לשבת בבית קפה ולראות ספרים מונחים עזובים על המדף, מתומחרים ב20 שקלים לחתיכה ואין דורש, משול בעייני לחובב חיות מושבע שמגיע לצער בעלי חיים ורואה את הפנים העצובות של החיות העזובות.
לחשוב על סופר שיצק את נשמתו לתוך הספר, כמו בתהליך הריון ממושך וכואב ולבסוף מסיים כך את חייו...
אז אימצתי לי שלושה, מטעמי סולידריות ומוסר.
של סופרים ישראלים מטעמי פטריוטיות וזיקה ליום העצמאות וכאלו.

מאושרת.

רגע של רצינות...
כתבתי בקלילות פוסט על המימונה,פנה אלי חבר ואמר, הרי כל בית פתוח בפניך. גם כזה של זר גמור, הדלתות הפתוחות הן מהות החג.
מודה שהתרגשתי.
חג שכל מטרתו היא נתינה ללא תמורה , ודאי הוא חג נפלא.
סמל לעולם הולך ונעלם של פתיחות ורוחב לב.
תמיד חשבתי שאליהו והמשיח מסרבים להגיע מכיוון שהם לא בטוחים שאכן יקבלו אותם, במדרשים מסופר על אורחים שהגיעו בבלויי סחבות וזכו למקלחת וארוחה חמה ולאחר מכן בישרו את בשורתם.
קשה לי להאמין לצערי כי בעולם בו אנו חיים יהיו רבים שישמחו לפתוח את הדלת ואת הלב.
החומריות ניבטת מכל פינה.
אין לך כסף? אתה שווה פחות!
ככל שהבית יותר מפואר, כך גם החומות החוצצות אותו מהעולם.
אבי מספר בסיוריו על העולם האחר, הישן, בשכונה בה התגורר מעולם לא נעלו את דלתות הבתים וכולם חיו בהרמוניה גם עשהפרוטה לא נמצאה בכיסם בשפע.

אז אני מתכוונת לנצל את השיעור החשוב לפשפוש במעשיי, להיטיב את דרכיי ולהיות אדם נותן יותר ללא תמורה.

חג שמח ושפע אהבה ופתחון הלב לכולם.

דרוש למחר,
חבר מרוקאי עבור קשר רציני לטווח קצר.
עדיפות לבעלי אמא בשלנית.
ניתן לפנות כאן או בפרטי.