המוזה שלי

טקסט שכתבתי לפני כמה שנים, עדיין רלוונטי לצערי.

אז הלכתי בתלם ועשיתי צבא,

שירות מלא ביחידה ממש טובה.

שם הכרתי אותך לראשונה,

בחור צעיר מעט מבוגר ממני.

עם שאיפות ללמוד רוקחות,

עם חלומות לעתיד טוב יותר למשפחתך ולעמך.

אני לרגע לא מצדיקה את דרכך!

אלימות אינה דרך לגיטימית, גם ברגעי מצוקה.

בחרת במלחמה כדי להציל את עמך,

ואני? צעירה כמעט בגילך מגויסת ליחידה שנשלחה לחסלך.

בכל פעם שהגעתי לחמ״ל הבטתי בתמונתך.

נדמה היה לי שהבטת בי חזרה.

חשבתי עליך בחיק משפחתך, צעיר היית ללא ילדים משלך.

עומדים משני צידי המתרס, כל אחד נאחז באמונתו,

נאמן לחלוטין בצדקת דרכו.

קיומי תלוי בקץ קיומך.

השלום שלי תלוי בחיסולך.

מאז עברו לא מעט שנים,

התבגרתי ונולדו לי ילדים.

אתה נותרת גיבור לעמך,

ספון לנצח בקבר עליו חקוק שמך.

רב מרצחים, מפקד הזרוע הצבאית.

בן 22 היית כשחוסלת.

ואני תוהה ככה בשקט,

חלמת להיות רוקח, לרפא חולים.

מה יכולנו לעשות אחרת כדי להישאר בחיים?

בוחשת מילים בקערת הפתעות,
שוטפת טובות, בוררת את הרעות.

מרכיבה מהן את סיפור היותי,
כל רגע הופך מרכיב משמעותי.

מוסיפה קורט תקווה לעתיד,
קמצוץ אופטימיות עוזר תמיד!

כעת נוטלת כף עץ ומערבלת,
לא מביטה לאחור, לא מתאבלת.

בליל טעמים וריחות מופלאים,
נזיד עשיר הוא, נזיד החיים.

את ניצן הורד שלי,

אשקה, אפתח אותך בשבילי. 

אחדור ואבקיע הבצל,

עד השורש אם יהיה לך מזל. 

אקרע לך ת׳כוס, ת׳צורה,

אצליף בך עם שוט, עם חגורה. 

גופך יתכסה חבורות ופסים,

כל הצלפה את אושרי תעצים. 

את חורים לשימוש חוזר,

את שדה נעדר במעדר. 

את גופך אקדש עבורי,

ביבשה, בתמרון אוירי. 

אסמן טריטוריה בשתן,

אשפיך לך בפה, על הבטן. 

אפתח את התחת רחב,

כן, זה ודאי יכאב!.

דמעותיך ימלאו נהרות,

אוחז אותך חזק בשורשי השערות. 

אשתמש ואותיר חותמי,

את העונג, את צעצוע שלי. 

ברוך בורא ראש סוטה...

בעלת הבית מביאה בספונטני שיפוצניק לסדר לי את הדלתות.
אני בדיוק מגיחה מהאמבטיה, לגופי שמלה שחורה קטנה, ללא תחתונים וחזיה ולשערי הורוד בוהק מגבת קטנה.
מזל שהוא מכוער דיו בשביל סוג המנטלי שאני מחבבת...

אני מעיפה את הנזם מהאף על השטיח ופורצת בזעקות שבר באינטונציה נשית,
תוך רגע קט השיפוצניק על ארבע מאיר את השטיח בחיפוש קדחתני, תוך שאני מסירה את המגבת ופורעת את שיערי באגביות.

את מקסימה הוא אומר לפני לכתו, למרות שאת מעצבנת.
למה מעצבנת? אני מחייכת חיוך מתוק וורוד כמו השיער.
כי את תמיד חונה באלכסון.
אבל ככה הכי כיף! אני עונה.

צודקת. הוא עונה ומבטיח לבוא שוב בשבוע הבא לסדר את החשמל.

מעשנת סגריה מתוקה וחושבת היכן הייתי ולאן עוד נשואות פניי.
הפחד מחלחל שם בודאי,
אני לא מסלקת אותו מעלי.
אני מביטה בו עמוק בלבן של העיינים,
ואומרת לו,
סור מעלי!

המסע הזה שלי, אני נושאת את משקלו בשמחה.
חווה אכזבות, הן מלמדות אותי להתרגש מההצלחה.
תודה בכל יום על הזכות לנסות ולפחד,
תודה על הזכות להרוויח וגם על הזכות לאבד.
מאבדת את מה שלא נחוץ לי ומפנה מקום לבאות.
לא יודעת מה נכון לי שם,
זה קסמן של הפתעות.

החג הזה מעלה לי כבכל שנה מחשבות על שחרור.

בעייני רוחי אני רואה כבלים המרתקים אותי למקומי, כאלה השזורים מאמונות מגבילות, נורמות חברתיות ופחדים מהלא נודע. 

לפני שנתיים בערך יצאתי למסע חזרה אל עצמי, ניתקתי את השלשלאות שכבלו אותי וברגליים זבות דם התחלתי אט אט לפסוע אל האופק המעורפל. 

שנתיים אחרי, אני אדם עצמאי, עדיין כואבת לרגעים את שהותרתי בלכתי. מקווה שיבוא היום ואוכל לזכות שוב בהכרה בזכותי לחשיבה חופשית, כזו שלא נסמכת במלואה על תובנות של אחרים, אלא נאספת בזיעת אפי. 

אנשים הצטרפו אלי למסע, חלקם פרשו, חלקם נותרו עימי. 

יש לי את העונג לאמר בפה מלא שאני נאמנה לעצמי. 

לכבוד שלי לאדם שאני, מתוך רצון מתמיד להמשיך ולהשתפר ביכולתי לראות את האדם שמולי כאדם חופשי וצבעוני, כזה שמארג חייו אינו מאיים על שלי, כי אם מוסיף בהם אהבה. 

מאחלת לכולנו שניטיב לאהוב את עצמנו ולא נפחד לכאוב, להכשל ולהמשיך לצעוד. 

אמרתי ואומר שנית, כדי לנסוק למעלה, יש לוותר על אחיזה בקרקע בטוחה. 

חג שמח ובחירה חופשית לכולנו. 

הזדמנות אחרונה לרישום. 

כנסו לבילויים ובואו לשבור לי את המומולדת. 

קצת קריפי אז משתפת,

כבר הרבה שנים אני כותבת טקסטים אירוטים,
קצרים יותר, חלקם ארוכים,
מחליפה זהויות ומשנה פנים.
פעם אני מנכ"ל חברה,
פעם סתם זונה,
אני שבה ומשתנה,
מהר יותר מעונות השנה.

זהו עבורי הכלי,
בו אני יוצאת לי מעורי,
ומרחפת אל מחוזות אחרים.

מנפצת טבואים,
סוללת שבילים.

מדוע נדרש לשאול האם הסיפור אמיתי?
אם כתבתי שאני זונה.
בחייך!
חשוב קצת לפני שאתה שולח הודעה!

האם זו באמת אני?!

ואם תשאלו למה חרזתי,
תשובתי להלן,
זה מביך אותי ולא לגמרי מובן.

פעם כתבתי סיפור על אונס מופרע,
תשובת אחד הקוראים אלי כבומרנג חזרה:

אתה טינופת סוטה,
כך אמר והוסיף,
אם יאנסו את אחותך, תבין מהיכן שאבו את הרעינות...

ואני?

סתם בחורה עם דמיון מטורף,
אפילו לא טורחת לערוך,
או לכתוב על דף.

המנעו משיפוט ותנו לי ליצור,
מבטיחה כתמיד על תומתכם לשמור.

המפלצות שלי יוצאות לטייל,

אין להן שעה מוגדרת ביום,

הן לא תלויות זמן או מקום. 

המפלצות שלי מתעתעות,

הן לא טובות,

גם אינן רעות.

המפלצות שלי בשפע גוונים,

לחלקן רק גוף לאחרות גם פנים.

אני מכירה אותן כבר הרבה מאד שנים,

מסתובבת איתן גם כרע וגם כשממש נעים.

הן לא שולטות בי ולא אני בהן,

למדנו אלו בצד אלו להתקיים.

אני לא מסתירה אותן,

הן מצבור די מרשים.

הן אלו שמעצבות לי את החיים.

הן לא קבורות בארון ומתדפקות כדי לצאת,

הן מצויות בי מעת לעת.

טוב לו לאדם שיכיר את מעלותיו ואת פגמיו,

כך יוכל לנהל עם עצמו דיאלוג,

בלי פחד מהעומד בפניו.