תמונות חיים

היא כל כך יפה, העיניים הירוקות שלה מעירות בי חיוך גם אחרי יום ארוך של ישיבות פגישות ודיבורי עסקים רציניים. 

אני מבחין במבטה מהצד השני של החדר. המבט שלה הוא ממשפחת המבטים החודרים. מבטח שמפלח את גופך, וחורך את נשמתך.  כלום לא חוזר להיות כשהיה אחרי שהיא מביטה בך. 

לצעוד לעבר במבט המזמין או לעמוד מנגד. 

הדילמה נחסכת כשאדם בחליפה סתמית פונה אליי ופותח בשיחה חסרת משמעות על ההזדמנויות הגדולות שנפתחו לנו בדובאי.

עם הידע שלך והקשרים שלי נוכל לעשות שם דברים גדולים הוא מלהג. 

אני מקשיב לו בנימוס ומידי פעם מגניב מבט, רק כדי לוודא שהמבט הירוק שלה עדיין נעוץ בי. 

כשהוא מסיים ומתרחק אני מסובב חזרה את מבטי לכיוונה רק כדי לראות שהיא כבר לא שם. 

לחפש אותה או להישאר מרוכז, זו הדילמה.

נגיעה קלה בכתפי, אני מסובב את מבטי וחיןכה של ירוקת העיניים נמצא ממש מולי. 

"היי",  היא מחייכת, ראיתי שאתה מסתכל עליי אז חשבתי להגיד שלום. 

חצופה, אני הסתכלתי עליה? היא זו שבחנה אותי מרחוק במבטה... חשבתי לעצמי. "אני תמיד מסתכל על הדבר היפה ביותר בחדר". עניתי בניגוד למחשבותיי. 

"אז מה את עושה בכנס הזה?" שאלתי בישירות שכזו.

"אני מרצה לדאטא סיינס ולמידת מחשב, באתי לשפר קצת את רשת הקשרים שלי". 

"מעניין" עניתי, "אני פה.."   

"אני כבר יודעת מה אתה עושה, שמעתי כמה שמדברים עליך והקשבתי להרצאה שלך". היא חייכה חיוך ניצחון.  

"אז... מה אתה מספר שיהיה ושונה מכל השיחות המשמימות פה?" 

"מבעד לחיוך והלבוש העסקי, אני רואה את הילדה שבך ואת הצורך האבהי שדוחף אותך מבפנים" 

אמרתי והסתובבתי לכיוון המלצרית עם המגש הריק, "כן אשמח ליין. שתי כוסות" הערתי כבדרך אגב. 

היא עדיין עמדה  במקומה אולי מופתעת אולי לא מאמינה, אבל עדיין במקומה ומחייכת. 

אז מה אתה אומר אבא'לה, רוצה שנלך מפה לדבר במקום שקט יותר?  

הגוף שלי צעק לי לך לך רוץ איתה. 

אבל הראש שלי זכר שיש, פה מישהו שבפוטנציאל יכול להזמין ממני סדנאות וייעוץ במאות אלפי דולרים. 

עסקים לפני זיונים חייכתי לעצמי ונשארתי במקומי בזמן שהיא התרחקה באיטיות מכניסה אצבע לפה בתנועת מציצה ומחייכת חיוך זדוני. 

יש לי תחושה שעוד ניפגש ... 

להיות אבא של קטנה, זו אחריות. 

לפני הכל, זה לקחת אחריות על החיים שלה, על המצב הנפשי שלה, על הרגשות שלה.

ולא, זה לא אומר בהכרח 24/7 ולא אומר להשתלט לה על החיים.  זו הסתכלות שטחית. 

להיות אבא זה להבין מורכבויות זה להתעניין ברבדים הפנימיים של הקטנה שלך. 

לא כל אי הבנה פותרים בעונש או כאב. 

לפעמים יש בעונש וכאב צורך, אבל זו לא יכולה להיות התניה אוטומטית. 

לפעמים החינוך צריך להגיע מתוך חיבוק ורכות. 

כי קטנה, ביחסי DDLG צריכה גם רכות ובעיקר צריכה קבלה והכלה. 

היא נמצאת בקשר כי יש חסך עמוק שפוער בה חור מהילדות. 

ואתה, כאבא צריך למלא אותו.

והתנאי הראשון לכל אבא טוב, זה קודם כל להיות שם. 

לכן לעולם אבל לעולם לא מענישים קטנה בהתעלמןת או נטישה. 

זה פשע ממש, הנזק לאמון הוא בלתי נסלח.

קטנה, צריכה את הביטחון שתמיד תהיה שם, לא משנה כמה אתה כועס או כמה היא טעתה. 

תמיד אבל תמיד תהיה שם. 

זו המהות של להיות אבא.

את כל השאר אפשר ללמוד וללמד. 

אבל אבא זה אופי זו היכולת לקחת שתיל קטן ולאפשר לו לצמוח. 

יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל מרגיש לי שהארכתי יתר על המידה. 

מי שירצה או תרצה לשמוע עוד שישאל ואענה.

שבוע טוב שיהיה 

אז אחד הארגונים הגדולים בארץ פנו אליי להיות היועץ האסטרטגי שלהם. (בתחום שלי אני נחשב מאוד) 

דיברתי על זה עם חבר שציין שהם משלמים בקלות  1500 שקל לשעה גם אם זה מאות שעות ייעוץ בחודש. (הוא מדבר מניסיון מולם) 

העניין הוא שהשכר שאני גובה לרוב הוא 750 שקל לשעה.

וזה מעין מבחן מוסרי, האם להעלות מחיר רק כי הלקוח יכול לשלם את זה או להישאר במחיר שלי כי האינטגריטי העסקי שלי קודם להכנסה.

ביום ראשון אני שולח להם הצעת מחיר, אז תרגישו חופשי להציע את חוכמתכם בנושא. 

אני עומד מולה בלי לזוז, רק מבטי מחזיק אותה במקום.  

החדר שקט, רק הנשימות שלה – מהירות, לא סדירות, כמעט נואשות – ממלאות את האוויר.

„על הברכיים,“ אני אומר בקול נמוך, רגוע, כאילו ביקשתי ממנה להעביר לי את המלח.  

אני רואה את החום עולה בצווארה, את הלב שלה דופק בגרון.  

לרגע היא עוד מנסה להחזיק את המבט שלה בגובה העיניים שלי – רגע אחרי כן היא כורעת, לאט, כאילו הגוף שלה כבר יודע לפני הראש מה צריך לקרות.

אני לא ממהר לגעת.  

אני נותן לה להרגיש את המרחק, את הכובד שלי מעליה.  

אצבע אחת, איטית מאוד, עוקבת אחר קו הלסת שלה, יורדת אל הצוואר, נעצרת שם – בדיוק במקום שהדופק שלה הלם כמו תוף תחת האצבע שלי.

„מי שייך למי?“ אני שואל בשקט.

היא בולעת רוק. הקול בקושי יוצא.  

„שלך.“

אני מחייך חיוך קטן, כמעט בלתי נראה.  

„טוב.“

„שלך,“ היא אומרת שוב, הפעם חזק יותר, רועדת.  

„אני שלך.“

האצבע שלי ממשיכה לרדת, חוצה את עצם הבריח, נעצרת מעל החזה העולה ויורד במהירות.  

אני לא לוחץ – רק מניח את כף היד שם. משקל חם, כבד. מרגיע ומפחיד אותה בו זמנית, אני יודע.

„תגידי לי מה את רוצה עכשיו,“ אני אומר.

היא מרימה אליי עיניים רטובות, פגיעות לגמרי.  

„שלא תפסיק,“ היא לוחשת.  

„שלא תיתן לי לברוח.“

אני רוכן מעט, שפתיי קרובות כל כך לאוזנה שהיא בטח מרגישה את הנשימה שלי יותר משהיא שומעת אותה.

„לאן תברחי, קטנה?“  

אני מלטף את שׂערה פעם אחת, בעדינות מפתיעה, ואז אוחז בו בחוזקה – מספיק כדי שהיא תיבהל לרגע, מספיק כדי שתיאנח עמוק ותישען קדימה אל כף ידי.

„בדיוק כאן,“ אני אומר, והקול שלי נשמע כמו חבל משי שמתהדק סביב נפשה המתמסרת.  

„בדיוק כאן תישארי.“

זה התחיל בשיחה שגרתית שהיא סיפרה לי שסיפרה לאמא שלה עלינו.

המשיך בזה שאמא שלה שאלה אותה שאלות מאוד אינטימיות (כמה גדול האיבר שלי, כמה זמן אני מזיין אותה באלו מקומות עשינו את זה) 

ואז אמא שלה מתקשרת אליה כשהיא איתי ומבקשת ממנה לדבר איתי. 

בעיקרון אני גבר זורם ומבין שגם לאמהות מותר להיות סוטות, אין בזה רע.

אבל לפני כמה ימים היא ביקשה ממני לזיין אותה מול אמא שלה.

וכשאני מזיין זה לא פשוט לזיין, אני עושה דברים... 

ועכשיו מול אמא שלה?? 

זה לא נחשב גילוי עריות? 

נ.ב 

אני בגיל קרוב יותר לאמא שלה מאשר אליה... 

מצד אחד, עד שהפסיקו הטילים האזעקות והמלחמות וחזרנו למיני נורמליזציה... 

מצד שני, יש הזדמנות הסטורית להעיף לפח האשפה של ההיסטוריה את אחד השלטונות הכי נוראיים ואכזריים שהיו אי פעם.  ששמו לעצמם למטרה לנסות להשמיד את ישראל, או לכל הפחות, להשאיר את ישראל במצב מלחמה מתמיד

מצד שלישי, אם לא נחשוב רק על עצמנו, אז גם לעם האיראני מגיעה זכות לחיים דמוקרטיים. 

מגיע לחיות חופשיים ללא העול הנוראי של האיסלם הקיצוני. 

אז לאחר כל השיקולים,  פותח את הממד, מתארגן למלחמה ❤️

קבלו את הנתון הבא: 

בעברית גבר זה גם תרנגול.

באנגלית לתרנגול קוראים גם קוק שזה איבר מין גברי.

בספרדית תרנגול הוא גאלו שזה גם לוחם אמיץ וכינוי ללוחמים חסרי פחד. 

בגרמנית תרנגול נקרא האן ואם אומרים על מישהו האן אים קרוב (תרנגול בסל) זה אומר שהוא גבר עם מלא נשים סביבו.

בפארסית תרנגול זה חורוס שזו גם המילה לתאר גבריות מתפרצת 

סך הכל לעולם הגברי יש איזו אובססיה לתרנגולים כנראה  😄 

יש עוד מלא דברים כאלה שאני יודע ואתם לא באמת צריכים לדעת ...

סקס של כעס, שנאה, למען האמת אני יכול להבין את הריגוש וההנאה בסקס כזה, ועדיין, לפני כמה ימים, מישהי שהכרתי באינסטגרם ביקשה בדייט הראשון שלנו שאזיין אותה בשנאה שאכאיב לה הדרך שתראה את הכעס והשנאה שלי בעיניים. אמרתי לה לא. 

בצער, אבל אמרתי לא. 

אז למה בעצם? 

הגענו לדייט אחרי שבועות של שיחות און אף, למדנו להכיר לא לשם הכרות. 

במהלך השיחות היא סיפרה לי על כדורים שהיא לוקחת לאזן את עצמה ושיש לה מניה דיפרסיה. 

אין לי בעיה לצאת עם מישהי על כדורים וגם שליטה יכולה להיות חלק מזה.

אבל לא  Hate fuck בשום מצב. 

ההשלכות של שנאה וכעס על הנפש הן מורכבות ומי יודע אלו טריגרים או כפתורים יופעלו לה.

המשכנו לשתות יין וקבענו סשן קשירות במקום.

אם היה לי מנוי זהב הייתי משתף אתכם בקשירות הנפלאות.

אבל בלי שנאה בלי כעס.

כי זה כיף אבל רק בתוך כללים ברורים מאוד 

לאנשים שיכולים לעמוד בזה.

החדר היה מואר בצורה חלשה, האוויר מתוח מהמתנה. ליבה רעד ודפק בתוך חזה, כשהיא כורעת על ברכיה על השטיח העבה, ראשה כפוף בשקט של הבטחה לעבודה. הקליק הרך של הדלת נסגרה מאחורי גבה, שלח רעד לאורך גבה. היא ידעה שהוא שם, אדונה, זה שהפך לשולט על כל תשוקתה וצרכיה.

צעדיו היו מכוונים, נעליו טופפו על רצפת העץ, היא יכלה להרגיש את נוכחותו, כוח נראי שגרם לעורה להצטמרר ברעד מהתרגשות וחשש. הוא עמד לפנייה, נעליו מוארות עד להחליק, משקפות את האור הקלוש מהנר על לוח השולחן.

"התבונני בי," פקד, קולו הסמכותי, שולח גלים בין שתי רגליה. היא הרימה את מבטה, פוגשת את עיניו עם תערובת של התמסרות ותאווה. המבט שלו היה קשוח, אבל שם עמוק בפנים נצץ משהו אחר, יותר—תאבון שמזכיר את תאוותה.

ידו הגיעה, אצבעותיו ציירו את קו לחיה, שולחים ברקים לתוך ליבה. היא נטתה אל מגעו, נשימתה קפצה כשאגודלו חולף על שפתיה. "את כל כך," הוא ניגן, קולו גרגור נמוך. "כל חלק בך שייך לי."

נהנה מאנקת שפתיה כשאחז בה בשיערה, מטה את ראשה אחורה כדי לגלות את צווארה. שפתיו מצאו את נקודת הרעד בין צווארה לכתפיה, שיניו גירדו את העור הרגיש. היא רעדה, גופה תומך בטבעיות כנגד דומיננטיות אחיזתו. ידו השנייה נדדה על גופה, חוקרת וטועמת, השאירה שריפה בעקבה.

הוא דחף אותה בקלות, מוביל אותה לרדת על השטיח. היא התמסרה, תנועותיה זורמות ועדינות, מונעות על ידי צורך לשרת. הוא נטה עליה, גופו עוטף, מחסה נגד העולם, עיניו לא נפרדות ממבטה.

"ספר לי מה את רוצה," הוא פקד, קולו גרגור נמוך. "אני רוצה אותך, אדוני," היא ניגנה, קולה רעד מתאווה. "אני רוצה להשתעבד אליך, להיות שלך לגמרי."

חיוך איטי, טורף, התפרש על פניו. "אז את תהי," הוא אמר, ידיו נדדות על גופה, חוקרת את כימוריה. היא נעה אל מגעו, גופה כואב ליותר, לכל מה שהוא מוכן לתת.

הוא לקח את הזמן שלו, משחרר את תאוותה, שלב אחר שלב מביא אותה עד לסף נשימותיה לפני שמתרחק, משאיר אותה נושפת ומתחננת לשחרור. היא הייתה בובה בידיו, חוטיה נגררו על ידי מגעו המנוסה, גופה מצע למילוי משאלותיו.

כשבסופו של דבר הוא חדר אליה, היא צעקה, גופה חושך סביבו, נפתח לרווחה. הוא נע בקצב שהיה הן פרימיטיבי והן מדויק, מותניו דוחפים נגד ישבנה, מניעים אותם שניהם אל סף ההנאה.

הרעידות בירכיה פגעו בה כמו גל, נשבר עליה, משאיר אותה ללא נשימה ורעדת. הוא המשיך עמוק בדחיפות ארוכות וחזקות זמן ועוד זמן, גופו מתכווץ כשמצא את שחרורו, שמה על כמו גרגור נמוך על שפתיו.

באחריות, הוא החזיק אותה קרוב, זרועותיו מחסה בטוח. היא התכנסה אליו, גופה משתבלל וליבה מלא. היא הייתה שלו, לגמרי ולחלוטין, ואין לה את זה אחרת.

אני יודעת בדיוק על מה אתה חושב. איך הנשימה שלך משתנה כשאני עוברת לידך, איך העיניים שלך עוקבות אחרי התנועה של השמלה על העור שלי.

יש משהו בדרך שבה אתה לא נוגע בי שגורם לי להרגיש את המגע שלך בכל מקום. כאילו האוויר בינינו הפך לחשמל, לזרם שעובר מהעור שלך אל העור שלי בלי שנגענו בכלל. אתה יודע את זה, נכון? שאני מרגישה אותך גם כשאתה עומד מאחוריי, גם כשאתה רק נושם באותו חדר.

ויש את הרגע הזה, הרגע הקטן והאכזרי ההוא, שבו אתה מחליט – האם להתקרב או להמשיך לחכות. והחיכוק הזה, המתח הבלתי נסבל הזה בין הרצון למה שעדיין לא קרה, הוא כמעט יותר חזק מהמגע עצמו. כמעט.

אני רוצה שתדע משהו: אני לא מחכה שתשאל רשות. אני מחכה שתיקח. שתתקרב עם אותו בטחון  שאתה נכנס לחדר, שתשים את היד שלך בדיוק במקום שבו אתה יודע שהיא צריכה להיות. לא בעדינות מנומסת, אלא בוודאות. בידיעה.

כי יש משהו בגבר שיודע מה הוא רוצה, שלא מתנצל על התשוקה שלו, שלוקח מה ששייך לו – ואני, אני שלך ברגע שאתה מבין את זה. שלך בצורה שגורמת לי לשכוח את כל הסיבות הטובות למה לא. שלך בצורה שהופכת את הנשימה שלי לשטוחה ואת המחשבות שלי לערפל.

אז תגיד לי – עד מתי אתה מתכנן להמשיך לעמוד שם, להסתכל עליי ככה, לגרום לי להרגיש את זה בלי לעשות שום דבר בקשר לזה?