Fair warning- זהו פוסט ונטילציה, משמע- פאתטי
מכירים את התחושה הזאת שמקבלים כשמתחילים לחשוב ברצינות על כל הקונספט הזה של המטריקס, או הקונספט שרק כשאנחנו חולמים אז זוהי המציאות האמיתית ולהפך...
נו, התחושה שבעצם אנחנו מאבדים אחיזה במציאות, לא יודעים אם אנחנו כאן באמת או לא.
ובכן, ככה זה עבורנו רב הזמן... האנשים הדחויים, האנשים הלא-רצויים, חסרי הביטחון, מלאי השנאה העצמית,
אנחנו פשוט לא יודעים אם אנחנו כאן או לא.
ובמקרה שלי- כשאני יודעת אם אני כאן, אני לא יודעת אם אני רוצה להישאר בכלל.
האמת, אני לא בטוחה אם זה עדיין "עבורנו", שכן כבר שנים שהצד הזה אצלי תחת שליטה,
אבל אם להיות כנה עם עצמי, אני לנצח אהיה "עבורנו", כל מה שנדרש הוא פריטה על המיתר הנכון ואני חשה את התהודה הזאת בכל הגוף, תהודה של היעלמות ושל חוסר שייכות.
אם זה ריב נוסף עם ההורים, חברה שצועקת עליי בכעס, שותפה לחדר שלא רוצה להמשיך איתי הלאה,
הדבר הכי קטן ואני שוב בת 7 שלא מסכימים לשחק איתה בגומי, יושבת ומביטה בילדות האחרות ומפתחת מיזנתרופיה חזקה.
ושלא תבינו לא נכון, אני לא באמת דחוייה (*צחוק ממורמר כאן*), אני דווקא די מתבלטת,
ואם אני רוצה משהו באמת, רוב הסיכויים שהוא יושג,
אבל בפנים הסיפור אחר, ולימדו אותנו כבר מילדות- זה מה שקובע.
אז למה כל הפרולוג? מאותה סיבה שכותבים אותם בספרים, כדי שעם הרקע אולי תועמק ההבנה.
אז בואו ננגח בעובי הקורה (אני יודעת שאתם במתח):
לאחרונה יצא לי לשמוע\לקרוא שתי נשים שאני מאוד מעריכה (אחת שזכיתי לפגוש ואחת שאני מקווה לפגוש) מדברות על שני מושגים בדס"מים שהם אחד מבחינתי:
"השפלה" (מלשון שפל, יענו נמוך\תחתית) ו"חור",
וחשבתי לעצמי היום בנסיעה באוטובוס (כמובן כשאין משהו יותר טוב לעשות) איך אני מתחברת למילים האלה? ולמה אני בכלל מתגרה מהן?
התשובה הברורה-רפלקסיבית-כלוביסטית היא: כי אני צריכה את זה, כי אני חור, חפץ לשימוש... אבל זה לא מספיק נימוק עבורי,
ונכון שלהיות בתחתית זאת תחושת ביטחון (אם את על הרצפה, זה המקום הכי יציב שיש)... אבל עדיין משהו חסר לי...
ואז הבנתי כמה אני חור, כמה אני מאורה ללא סוף, בור ללא תחתית, וכן הלאה... אני הרי רק שואבת ורוצה עוד
אבל אני מניחה שאצלי זה יותר מוקצן...
כי אני רוצה את היחס שלכם, אני רוצה את העיניים שלכם עליי, אני רוצה את הליטופים והסטירות וההתבדחות על חשבוני,
כמו שלא רציתי מאף נפש חיה אחרת בעולם
ואני בור, לא רק כי אני חפץ או שימושית, אני בור כי זה פשוט לא נגמר...
כמה שאתם נותנים לי יותר, אני רוצה יותר, הרעב, הצמא, זה כמו הקלישאות הכי נוראיות, כמו בדיחה קוסמית על חשבון ציניקנית שכמוני
ואני רק מחכה לרגע שתצמידו אותי לשפל, נמוך כמה שיותר, ככה בבטחון שלא אפול תחת הידיים שלכם
ואני רק ממתינה לרגע בו תמלאו אותי, בזרע ובברטולין אבל גם בדמעות ובזיעה, בצחוק שלכם, בכעסים שלכם, בפחדים שלכם, בחלומות שלכם, בעבר ובעתיד שלכם
עוד ועוד ועוד... זה לא נגמר
וזה מפחיד, יותר מפאת העובדה שאני כ"כ כזאת כמו שלא ידעתי, זה מפחיד מפאת העובדה שאני לא רוצה להפסיק,
להפך!
איך אני אשרוד את זה? איך אחיה עכשיו שהצורך הבלתי נדלה הזה יצא החוצה?
תמלאו אותי כמה שרק אפשר, במה שרק בא לידיכם, לראשכם, לנפשכם,
צבעו אותי כדי שלא אהיה יותר שקופה,
הצורך הזה הוא לא רק מיני, השתמשו בי כדי שסוף סוף לא אהיה נעלמת ותהיה לי מטרה.
המקום הזה שנתתי לכם להוביל אותי אליו, אני מניחה שלא ידעתם מה הוא יוציא ממני,
ועכשיו אני מסתכלת עליכם עם עיניים יותר גדולות ממה שאני רגילה, דמעות נקוות בצדדיהן ואני מנסה בעקשנות להחזיק אותן שם
ואני יודעת שרואים את זה עליי! רואים שאני ממש מתחננת,
כבר מהסשן הראשון ראיתם את זה, נכון?
שאני מתחננת שתמלאו אותי, שתקחו אותי, שתעשו איתי ובי,
ככה על ארבע, על שתיים, על ברכיים וצפורניים, בכל דרך שתקחו אותי כך אהיה
זאת פשוט בקשה נואשת שלא חשבתי מעולם שתצא ממני (אולי כי גם לא חשבתי שתיענה),
תאהבו אותי
אבל כמה אפשר לתת ולתת? מתישהו הרי אני ארוקן אתכם,
וזאת המחשבה הכי מפחידה בעולם עבורי (כשפעם לא ידעתי פחד)
אז אני מבטיחה לנסות ולהתגבר מעבר להיותי חור או בור, או מה שזה לא יהיה
וגם ועל אף שהרעב שלי לא באמת נגמר, אני אתעלה מעליו ואתן חזרה
ואולי עם קצת מזל (והוא די חייב לי), אצליח למלא אתכם ולו קמצוץ ממה שאתם ממלאים אותי
אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם, ואולי זה מקור כל הבעיה 3>
