תילי תילים נכתבו על שאלות כגון מהו בית? מה הופך מקום לבית שלך? איך תדע שאתה מצאת את ביתך?
פעם אחת, כשהייתי בתקופה רעה ולא כ"כ רחוקה (למרות שהיא עוד מצליחה להיחשב כחלק מתקופה מדהימה... לא ברור לי עדיין איך),
השאירו לי פתק על הכרית ובו כתבו משהו בסגנון "בית הוא היכן שנמצאים האנשים שאתה אוהב, אז עכשיו הבית שלך הוא גם קצת שלנו"
ואני באמת מסכימה עם המשפט הזה, אבל לא באופן מוחלט
עד לפני פחות משנה לא ידעתי מהו בית,
לא כי חלילה לא היה לי איפה לשהות... גדלתי תחת קורת גג יציבה, בבית נקי עם חשמל ואוכל... כל החבילה שהשיגו הורי בזיעת אפם
אבל לא היה לי נוח, לא היה לי טוב, לא הייתי רגועה ב"בית" שלי... בית משמעותו היתה צעקות, מטלות, רגשות אשם והרבה תסכול
בין לבין, בית גם היה מקום עם אנשים שאני אהבתי (ועדיין אוהבת) מאוד, מלא בצחוק ושמחת חיים, אבל לא מספיק
ובאמת לא הרגשתי שייכת (גם כאן כבר יצא לי לכתוב על תחושת שייכות וכיצד היא חמקה ממני כל השנים וכיצד לא האמנתי שאשיג אותה לעולם)
כשהייתי קטנה, כל יום זיכרון שהוא היו מעלים את "סוד הגן הנעלם" לערוץ שש,
מעבר לעובדה שתמיד נורא הקסים אותי הסיפור עצמו ושתמיד חיפשתי לעצמי איזשהו גן נעלם מבודד מאדם, אני זוכרת בחיבה רבה את שיר הנושא
הייתי כותבת בשלב זה שלזדהות עם סיפור חיים של יתומה אולי יהווה קצת אינדיקציה לתחושות בהן גדלתי (מסיבות שחלקן מוצדקות וחלקן פחות)
והנה אני, כבר עשרה חודשים בתוך התקופה הכי יפה שחוויתי בחיי,
ועכשיו על ספח תעודת הזהות שלי מתנוססת כתובת שלראשונה אינה של בית הוריי, וזה מרגש אותי!
לא לאור העצמאות הפורצת שהשגתי בגילי המופלג, אלא לאור מה שהספח החדש והיפה שלי מבטא- מצאתי בית.
מצאתי מקום שאני מחייכת כאשר אני חושבת שאשוב אליו בסוף היום, מקום שאני תמיד רוצה לשוב אליו ולשהות בו,
מקום שאכן מלא באנשים שאני אוהבת, אבל הם גם מצליחים לעשות מה שאיש לא השיג בעבר- לגרום לי להרגיש אהובה.
וכיף לי לעשות בו הכל, בין אם זה יהיה לישון או לאכול, לשחק במחשב או לקרוא ואף לשטוף כלים ולתלות כביסה כשבא לי... אני חשה תחושת שלווה שמעולם לא הרגשתי לפני כן.
אז כשאתם שואלים בבלוג, פנים אל פנים או בצ'ט מה "מותר" או "אסור" לי לעשות? איך אין קנאה? איך זה עובד?
אני נאלצת לשאול בחזרה- איך עובדת משפחה?
לא באמת אפשר לתאר את זה, לפחות לא מבחינה מהותית,
גם אם אפרוט פה את סדר היום שלנו הרי זה ישמע כאותו סדר יום שהיה לי פחות או יותר במקומות אחרים...
אבל זה שונה לחלוטין וזה הבית שלי, אחת שלא היה לה בית מעולם ולא חשבה שיהיה לה...
אי אפשר לתאר את זה, אבל אפשר להבין... אז אל נא תשאלו מה החוקים ואיך זה עובד, שאלו את עצמכם מי המשפחה שלכם ואיך זה מרגיש ואז...
אז יכול להיות שתצליחו להבין מעבר לפטישים ומעבר לאופרות סבון שהטמיעו בנו בחברה המערבית
כי בשורה תחתונה, אני מאמינה שכל מי שיצא לו/ה לחוות את זה- קרי, שהיה לו/ה בן או בת זוג שנתנו להם בית- ידעו בדיוק איך זה מרגיש
תודה לכם שנתתם לי בית, לא מבטון ושפכטל אלא מדברים הרבה יותר מוחשים ויציבים
