אני חוזרת מאוחר... שוב, התחלתי את היום בשש והשעה כבר אחד עשרה,
אבל אני יודעת שאתם מחכים לי ערים וזה משמח אותי,
לעבוד עד מאוחר ולחזור כשכולם ישנים יכול לגרום לתחושה שאת הכי בודדה בעולם.
מחכים לי נשיקות, חיבוקים ואוכל... בגדים ואוכל למחר, בקיצור מחכה לי בבית אהבת אמת :)
לפני השינה אנחנו יושבים ומקשקשים קצת ובשלב מסוים אני מסבירה בשצף קצף משהו מעולמי המקצועי,
תוך כדי ההסבר ההו-כה-מלומד שלי, פתאום אני הופכת מודעת שאני יושבת עליך פסוקה והו-כה-ערומה...
אני מנערת את המחשבה המביכה בניגודיות הזאת וחוזרת לאכול לכם את הראש.
מתישהו השעה המאוחרת הופכת לשעת הו-כה מאוחרת ואנחנו פותחים בטקס הסיום ליום שלנו,
כלולים בו פיסות של שיחות שמפסיקים בכוח כדי שלא נסחף,
חיבוקים, הצקות, ליטופי פוקיק, כרסומים (לא נשיכות!), נשיקות ועוד קצת, משחקי פטמות
ואז דיקטטור הבית מזכיר שכדאי שנישן כבר ודי!
אני צריכה לקום שוב מוקדם, אז אני לוקחת את עצמו לסלון כדי שהשעון לא ימרר את חיי כולנו.
לוטוס כבר דאגה לי לכרית ושמיכה כדי שלא אתמרמר על כך יותר מידי :P
ולמנורת לילה כדי שלא איעזר בחושך למופע נוסף של כישורי הנפילה שלי.
בעודי מתרגלת לישון שם לראשונה, אני שומעת אותם צוחקים מהחדר וחושבת... כמה אושר הם חולקים, כבר למעלה מעשור!
הלוואי ואזכה לחלוק את האושר הזה איתם כל חיי...
ואז, נרדמת
לילה טוב }{
*למען ההגינות יצוין כי האמש המדובר הוא שלשום בלילה, הפוסט המדובר נכתב אתמול ;)
