היום אמרת שזה כ"כ כיף שבבית האחד שלנו, במקום סגור ומוגדר, אתה יכול לעשות את כל הדברים שאתה הכי אוהב ושתמיד יהיו לך פרטנרים לזה,
היא אורזת לנו את התיקים לטיול (ונהנית מזה?!),
אנחנו מתלהבים שמצאנו משחק שעובד על הלפ-טופים המעפנים שלנו.
פלא שקשה לי לשחרר, קשה לי להאמין שיש מקום בעולם הזה בו אני יכולה לעשות באמת, אבל באמת, כל מה שעולה על רוחי!
לקפוץ על הספות, לגנוב חתיכות מהאוכל טרם הגשתו, לשיר שירי ילדים, לצחוק, לבכות, לכאוב, לגנוח...
ואיכשהו- מה שזה לא יהיה, כמעט תמיד תמצאו את זה מקסים ותביטו בי בחיוך מאוהב
פלא שקשה לי להאמין? הקוראים של הבלוג הזה בטוח יחשבו שזה טוב מידי מכדי להיות מציאות
איך מצאתם אותי בין כל הסבך הזה? ואני לא מתכוונת לכלוב... הסבך הזה שהייתי עטופה בו מבפנים ואתם בעקשנות ובאהבה אינסופית חרשתם, ליקטטם ועיבדתם.
אנחנו שואלים הרבה פעמים בצחוק מי אני ומה אני, אבל ברצינות- אני לא יודעת מי אני, אתם גיליתם לי שאני לא הייתי אני...
אבל כיוון שככל שאני יותר אני, אתם אוהבים אותי יותר, אז כנראה שבסוף נגלה }{
בוקר של כרבולים
צהריים של סטייקים
אחה"צ של משחקים ואריזות
ולילה של בדס"מ
פלא שכ"כ קל להתאהב בכם?
