יש להם עשרות דרכים שונות לקחת אותי.
ככה הוכיחו לי לאורך השנים.
הם שכללו את השיטה ועיצבו אותה לכדי שלמות, עד לקיומו המלא של פוטנציאל השעשוע והרגש.
דווקא הלב שלי נלקח ראשון, עוד בפעם הראשונה שעיני נחו על הבלוגים שלהם, כבר אז התאהבתי קצת. אירוני שהלב העדין והפצוע שהקפדתי לשמור מאחורי סורג ובריח קפץ לקראתם מהחלון בהזדמנות הראשונה שקיבל.
הגוף שלי, כמובן, החרה אחריו. כל שנדרש לשם כך היה בנשיקת הפרידה בפגישתנו הראשונה. מאותו רגע הוא אותת שהוא רוצה לחזור אליהם, למגע שלהם, שיבוא בכל דרך- נעימה ומכאיבה. וככל שקיבל יותר- התמכר יותר. כפי שכבר נכתב פה בעבר :)
אבל המוח הוא כבר סיפור אחר. דווקא במקום הזה, הרציונאלי, שיודע כמה אני שלהם ויודע כמה שתמיד אהיה שלהם- הוא נוטה לעשות אתחול מידי פעם. מוח brat חמקמק שמחליט על דעת עצמו שהוא לא רוצה את זה, מפחד מההוא, או סתם לא בא לו. נתקע בלופים חסרי משמעות או סיכוי ורק הם יכולים לשחרר אותו מהם. אך גם על זה כבר נכתב כאן.
אבל הם, כמצופה משני סדיסטים חארות גאים, לא מתרגשים. לא מהעדינות של הלב, לא מההתמכרות הקשה של הגוף ולא מהטמבליות של המוח. הם לוקחים אותי באופן שהם רוצים, מתי שהם רוצים ולמטרה שמתחשק להם.
למשל, היא יכולה שעות ללטף לי את הפופיק. על אף שאני שונאת שנוגעים לי בבטן. והוא, החליט שזה נראה כיף ונוהג להעביר אצבעות כשהיא לא בסביבה ואם אני מראה התנגדות נוהג ללחוש לי "ששש... את יודעת שאם היא תשמע אותך היא גם תרצה". אז אני סופגת את זה בשקט כדי שיסתיים מהר יותר.
ויש כמובן גם את ההרגל הזה שלו להזיז אותי ממקום למקום, לא במילים- אלא ממש פיזית. לעטוף את העורף שלי עם ידו הגדולה ולגרום לי ללכת לאן שהוא רוצה (גם אם בכלל לא התכוונתי ללכת באותו כיוון). מיותר לציין שלפעמים הוא אוחז בי במן עדנה וחיבה ולפעמים בחוזקה ובעלות.
שניהם יתווכחו איתי מה אני אוהבת לאכול כשאני מכחישה זאת. חוץ מהמקרים שמדובר במאכלים שבאמת אני לא אוהבת לאכול. מה ההבדל אתם שואלים? ובכן מניסיון העבר יש לי נטייה להגיד שאני לא אוהבת משהו ואז לגלות שאני כן. כי כשהם מכינים אותו זה פשוט טעים לי. ואולי גם יש לי נטייה לפעמים לשאול אותם "אני אוהבת את זה?" רק כדי לראות את הבעת הפנים של 'הנה החתול המטופש שלנו שוב אומר שטויות'.
הוא יכריח אותי לבוא איתו לאמבטיה כשהוא מתקלח, גם אם אני כבר התקלחתי, רק כדי שאשיר לו ואעביר את זמנו (ולפעמים אפילו לא אזכה לצפות בו כי הוא יסגור את הוילון?!).
הם יזכירו לי שאני אוהבת כאב. כי הלב שלי והגוף שלי זוכרים ומתאווים לכך- אבל המוח לפעמים מחליט שהוא מפחד. ואחרי שנעבור את המשוכה, אבקש עוד ועוד וכשנסיים עדיין אהיה קצת עצובה.
הם ישאירו עלי את אותם סימנים כחולים יפיפיים, שנעלמים מהר מידי.
לפעמים הם פשוט רוצים לראות אותי בוכה. הם יסטרו, יצליפו, יספינקו, ילעגו, ישרטו והיללות והצעקות שלי לא ישנו כהוא זה. אנשים מסביב לפעמים ירחמו עלי וישאלו אותם אם אני בסדר, וזה רק ישעשע אותם יותר. ואני אצהל בתוכי שלא משנה כמה אתבכיין, זה לא יגרום להם לרחם עלי. הם ייקחו אותי עד לקצה ואני ארצה לבוא (גם אם אתלונן כל הדרך).
היא תיקח אותי בין רגליה ותשתמש בלשון שלי בקצב שהיא רוצה, תטמין את כל פני בנוזלים המתוקים שלה ולא תיתן לי לנשום עד שתחליט שאפשר. והגוף שלי יהיה כולו שלה ולא יבגוד בה, יסתדר ללא אויר עד שהיא תסיים איתי.
הם ישתמשו בי בתנוחות שונות, יאנסו אותי ויגרמו לי להרגיש כאילו הם זרים לחלוטין, יחדרו כל אחד בתורו או גם יחד, באמצעות זין ודילדו, עם שפתיים שיניים וציפורניים, מקצוות שונים, מחורים שונים או כשהם משתמשים בי כדי לענג האחד את השנייה ולהפך. הם יהפכו אותי לצעצוע במיטה שלהם ואני אהיה המאושרת באדם.
הם ילעגו לי, אבל איכשהו יעשו זאת באהבה. יגרמו לי להרגיש שהבדיחה על חשבוני נולדה רק ע"י מי ששם לב לכל שטות שאני עושה או אומרת. שרק אדם שבאמת מבין ואוהב אותי יכול היה להגות בדיחה שכזו על חשבוני.
הם יצחקו מהבדיחות שלי, במיוחד מההומור הדבילי והלא מתאמץ. ואז יצחיקו אותי אפילו יותר. ואז יתווסף לנו מורק לארסנל שיוזכר פה ושם כאנקדוטה שרק אנחנו מבינים.
הם יקבלו את ההתנצלויות שלי. גם אם הן במקום וגם אם הן סתם נוירוטיות ומיותרות. ולא משנה כמה מפגרת או חסרת טקט, או חסרת משמעת ארגיש- תמיד אדע שנסלחתי. עוד לפני שביקשתי סליחה.
הם יביטו בי במבט אוהב, בדיוק באותו הרגע, עיניהם ישקפו את אותו הרגש כאילו תיאמו זאת מראש עם חיוך כזה מקסים שאפילו דיסני לא יוכלו לאייר. ורגע אחרי יביטו אחד בשנייה עם המבט הזה- ואני אמס.
ואני נלקחת כבר מעל לשלוש שנים. ועדיין לפעמים אני מפחדת מהיום שבו לא ייקחו אותי יותר לאף מקום, אבל זה רק המוח המטופש הזה. הלב והגוף כבר יודעים- לקחתי אותם כבר מזמן כשלי ולאן שאלך- הם ילכו, ולאן שיגיעו - אבוא.
