Touché

מה נראה לכם?!

הנה תמצית תשובתי אליכם, כדי שיהיה לכם ברור באיזו שפה מדברים פה:

https://www.youtube.com/watch?annotation_id=annotation_369053&feature=iv&src_vid=AvyNkAR9shM&v=V5zqt0Jr-Gg

בקושי תחילתו של שבוע שני ובא לי למות.

מחכה בציפיה לשיעור לטינית, מתברר שזה לא בדיוק הולך להיות כיף ללמוד את הדקדוק של זה. 

שום אינספירציה, וואטסואבר.

בהייה ממושכת באותיות בשפה זרה, תרגום מילים, שינון עצמות בשתי שפות ותפילה לבורא עולם.

מה חשבתי לעצמי, מה.

וגם לעולם לא אסלח.

לא סולחת לך על שלקחת ממני את החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם, בזמן שהכי הייתי זקוקה לחבר. גם לא סולחת על איך שניצלת את הסיטואציה הקשה שהייתי בה כדי לעשות לי את זה. לא הייתי מספיק חזקה אז כדי לקום וללכת.

ולא סולחת לעצמי, שחשבתי ולו לשניה שאתה יותר חשוב ממנו.

אתה לא. לא היית ולא תהיה.

ומהכלב שלי אני מבקשת סליחה, במיוחד היום. אין כמעט יום שעובר בלי שאחשוב גם עליך, על אם חם לך מספיק אצל הבעלים החדשים שלך, על אם הוא מתייחס אליך טוב, לוקח אותך לשוט בקייאקים, מאכיל אותך באוכל הכי יקר ואיכותי, משחק ומלטף אותך, מתעצבן על השטויות שאתה עושה אבל אוהב אותך מכל הלב ועד השמיים, מעריך עד כמה אתה חכם ורגיש. היית גור כל כך חמוד, והיה לי כל כך כיף לגדל אותך ארבע וחצי שנים. תמכת בי בתקופה הכי בודדה בחיי, גם אם הערמת אינסוף קשיים. ישנת איתי בלילות שהייתי חולה, או סתם מדוכאת והתכרבלנו במיטה, אפילו שאתה כזה עצום. רק בגלל הרגליים שלך היית תמיד הכפית הקטנה. מה לא עשיתי בשבילך. ישבתי עליך, מחזיקה את הרגל מקיזת הדם שחתכת באשמתי, באשמת זכוכיות שהערים שותפי בחצר ולא פיניתי בזמן, תוך שהוטרינר החבר ואני עושים בך ניתוח שדה בקושי עם טשטוש בבית שלו, ואני מוצאת את עצמי מנקה את חדר המדרגות שלו מכל הדם מול עיניים בוהות של דיירים שעברו שם. ואח"כ את המרפסת בבית שלנו, שעשית בה מרחץ דמים וכמעט התעלפתי כשגיליתי את זה. כלב ללא חת. כמה נסיעות עשינו תמיד יחדיו בכל סופ"ש כל הדרך הביתה, בין אם רצים לרכבת עם מזוודה ומחסום בשבילך ובין אם באוטו שהיה לי אח"כ. לא יכולתי לבקש לי בן לוויה טוב ונאמן יותר. מעולם לא הייתי צריכה לדאוג שתברח או תיעלם, היה בינינו אמון מלא. לא היית משאיר אותי דקה לבד. צל שלי. אפילו למילואים כבר חשבתי איך להביא אותך ולבנות מלונה בכניסה לבסיס. בין כה את הלוק והגזע הנכון כבר היה לך. איך הסתדרת תמיד עם כל הכלבים, הזקנים והצעירים, תמיד יודע להיות עדין עם מי שצריך, אבל בו בזמן גם לא מודע לגודלך. איך היית חכם מדי, ועקבת אחריי לאוניברסיטה כשרק עברנו בית. הייתי חוזרת הביתה ואיזה שכן מהבית ליד היה אומר לי שהחזיר אותך הבית כי התהלכת ברחוב ורדפת אחרי אישה וילד. איך תפסתי אותך עושה את זה בפעם הראשונה עם הכלבה השכנה זמן קצר מאוד אחרי שבכלל עברת סירוס. מי היה מאמין. איך לימדת את הכלבה המבוגרת של השותף את תעלוליך, חפרת שוחה בגדר וגם היא יצאה בעקבותיך לעל האש שעשינו כמה בתים משם. השותף כמעט התעלף ורצה להרוג אותי, על "ההשפעה הרעה של הכלב שלך על הכלבה שלי". ידעת לזהות עוד כשהיית קטן מי האנשים השליליים, ואני מצטערת שלא בכל המקרים הקשבתי לך. בזכותך אפילו עברתי לעיר אחרת, לבית קרקע, כדי שיהיה לך הכל. הייתי מוכנה לגור איתך גם בפארק. אפילו את המסמכים למעבר לארץ אחרת כבר הכנתי עבורך, עשינו את כל הבדיקות. כל חיי ייחלתי לכלב כמוך, וכשכבר מצאתי אותך, כופפו אותי כשהייתי בתחתית ועשו את חיי לגיהנום, עד שגם אני נשברתי, והאל יודע כמה חזקה אני. עקרו לי את הלב. לא אשכח את הלילה הארור ההוא.

לעולם לא עוד.

סליחה.

והתואר הזה הוא גם בשבילך.

והיו יותר משניים-שלושה...

אחד הימים המאושרים בחיי, אם לא ה-!!!

אולי בעוד חמש וחצי שנים מהיום, תוכלו לקרוא לי ד"ר קיטי דוליטל :)))

צריכה רק לעבור איזה מיליון מכשולים בדרך, אבל זהו זה, שוב סטודנטית רשמית!!!

יוצאת למרפסת, עם חולצת הפיג'מה ותחתונים, נושמת את האויר הקר והגשום ויודעת:

זה היה המקום שלי מאז ומעולם.

לא יודעת איך היו נראים חיי ללא הדחקות.

הדחקתי כל כך הרבה מאורעות בחיי, לא יודעת איך הייתי מצליחה לשרוד לולא זאת.

הכרתי פעם מישהו שהתעקש להתעמת עם כל קושי שניקרה בדרכו. הוא היה אומלל ונטה לדיכאון.

עברתי כל כך הרבה בעשור האחרון בחיי, החל ממערכות יחסים שונות ובני זוג מגוונים שהיו לי, דרך כמעט אובדן של בן משפחה, דרך אונס, וכלה בשכול.

מעטים הדברים הקשים עליהם אני נוטה לדבר.

אני גם יודעת שהיה מי שמצא את היומן הזה שלי, ולא היה מסוגל להתמודד עם זה. האמת שגם לא משנה לי כל כך אם יעשו לי אאוטינג. כלום כבר לא משנה לי. פשוט הלילה הדמעות זולגות כשאני לבד במיטה, ולא נותנות לי מנוח.

אני נזכרת בנסיעה עם אמא לבית החולים. היא היתה כל כך אומללה. אני הייתי כל כך אומללה. היא היתה הצל של עצמה. הייתי צריכה לקחת אותה לכימו, כי החלטנו שלא טוב שהיא תיטלטל באמבולנס המאולתר ההוא. אז אני הייתי הנהגת שלה. התקשרתי אליה למעון הסיעודי בו שהתה באותה עת, לטלפון שהבאנו לה, אחרי שגנבו לה את הסלולרי החדש שקנתה במיטב כספה, בבית החולים האחר.

ביקשתי שתגיד לאחיות שיכינו אותה כי אני בדרך. כמובן שלא היתה חניה קרובה, ואחרי שקיבלתי כבר קנס אחד על חניה במקומו של האמבולנס, העדפתי לוותר על סיכון מיותר. חניתי במקום לא נוח והלכתי ברגל.

כמובן שהיא לא היתה מוכנה כשהגעתי. אז הייתי צריכה לתפוס את אחת האחיות ולהפציר בה שתעזור לי. זרקתי את כל הדברים של אמא שמצאתי לתיק שהיה לה שם, וכשהיתה מוכנה סופסוף, הלכתי להביא את האוטו. האחות החביבה עזרה לה להתיישב לצידי, למרות שהיא סבלה מכאבים עזים יותר בתנוחה הזו, ואני דאגתי לקחת שקיות להקאה ואת הקרטון שכונה ה"מרקקה".

בכישורי נהיגה של נהגת שודים, פילסנו את דרכנו מבעד לרמת גן הפקוקה. היא הרגישה כל כך רע במהלך הנסיעה, לא משנה כמה ניסיתי לרכך כל בלימה והאצה, שמדי פעם הקיאה קמעה למרקקה.

ברגע מסוים, ליד בית קפה די ידוע, היא נשברה כנראה והקיאה הכל. במזל הצלחתי לעצור בצד הדרך שניות ספורות לאחר מכן. "תחזיקי את זה" פקדתי עליה, וזינקתי אל מחוץ למושב הנהג לפתוח את התיק שבמושב האחורי. שלפתי משם שקית, פתחתי אותה והנחתי על ברכיה. לקחתי מידיה את המרקקה שהגדישה סאתה באותה העת, תוך שאני נזהרת לא לגעת בשום חלק מיותר.

מה לא היה שם. הארוחות האחרונות הבודדות שעוד אכלה בחייה, שכללו במקרה הטוב חתיכת עגבניה בודדת. כדורים שלמים שבלעה ללא הועיל. זרקתי את המרקקה לפח בעדינות יתרה (או הנחתי בסמוך, כי הפח גם הוא היה מלא), וחשתי לבית הקפה בו ישבתי בעבר באירועים משמחים יותר, כדי לקחת מפיות.

חזרתי וניגבתי אותה ואת פיה, והיא רק אמרה שהיא מצטערת.

אותו היום עוד היה רחוק מלהסתיים, וגם התלאות שעברנו בו. התברר לי מעבר לכל ספק שהמשימה שלקחתי על עצמי, היא משימה לשניים. אבל כל זה לא חשוב.

אני מצטערת אמא. אני.

על כל כך הרבה דברים שאין לך מושג.

היריעה קצרה מלהכיל, אבל אני מצטערת אפילו על הטון הפוקד באותו היום. זה כל מה שהצלחתי להכיל אז.

לעולם לא אשכח את המבט האשם ואת הייאוש בעיניים שלך.

זה לא נותן לי מנוח, גם בשעות הקטנות של הלילה.

אם את קוראת את זה, אני אוהבת אותך אמא

וכשהגברת החצופה מהבנק חושבת שהיא יותר חכמה ממני.

היא הולכת לקבל כזה זין והיא לא הולכת להנות מזה בכלל.

אם היא אוהבת משחקי בירוקרטיה, אני אראה לה מאיזה עץ עושים גיטרה.

יש לי ים של זמן, ואת כל המשאבים הדרושים.

והיא הולכת להצטער.

מאוד.

ערב יום העצמאות,

ואני לבד, בדירה, ומאושרת.

לקחתי את עצמי, ועשיתי צעד שתיכננתי כבר עשור.

אמנם הפרטים המינוריים השתנו, אבל זכיתי.

זכיתי בעצמי, ניצחתי את הפחד, ניצחתי את הספקנים.

הוכחתי לעצמי, שלבד אני הכל.

ואני לא באמת לבד.

זכיתי בחברים אמיתיים, אנשים שפתחתי להם צוהר לחיי, והם פתחו בחזרה את דלתם וליבם.

התרשמתי לראות כמה טוב יש בעולם הזה, הרחק מהבית. בארץ זרה, אבל כל כך מוכרת.

אני יותר עצמאית היום ממה שחשתי אי פעם, ואני מודה לעצמי בכל יום מחדש על הבחירה המבורכת הזו.

שלא פחדתי לקום וללכת, שלא נשארתי במקום שלא עשה לי טוב.

אמנם הדרך עוד ארוכה, ובודאי יהיו בה מהמורות, אבל אין בי חשש. יש בי ציפייה.

ואני לא באמת לבד.

שלחתי את החבר לנשף העצמאות פה. אפילו שלא רצה. שיבלה עם חברים.

כי רציתי להרגיש עצמאות מהי.

חג שמח לכם }{

אחרי שבועיים של שרות ברמה, קיטי קיבלה דרגה...

Captain Kitty at your service

מעשה בחתול אשפתות חטטן,

שתחב את אפו לכל מקום ובכל זמן.

חתול מהיר חימה, חם מזג, עיקש,

קופץ למסקנות, לא שואל, רק דורש.

זה החתול, הוא חתול די רגיל,

ברם בטוח אחרת, אף מוסיף ומגדיל

לעשות ולצעוק כך "זאב, זאב, זאב",

אט יחזור להרגליו, אך ליבו כבר דואב.

ואם לעתים בטעות התבלבלתם מרחוק

וחשבתם כי מדובר בחתול מפנק ומתוק,

על נקל ימצא מה יחרה את אפו

ופיו המטונף נודע משם ועד פה.

כך הציץ ונפגע החתול הטיפשון,

וישאר הוא אומלל, חלק הלשון.

הן את זאת ידע כל ילד בגן,

רע ומר יהא סופו של חתול חטטן.